בט' בתשרי שנת ה'תרמ"א, שנתיים לאחר הקמת המושבה פתח תקוה, חנכו התושבים את בית הקברות "סגולה" ליד המושבה. ההלכה היהודית קובעת שכשחונכים שטח חדש עבור בית קברות, עורכים סדר תפילות מיוחד, ורק אחר כך ניתן לקבור בו.
כשאנשי החברה קדישא סיימו את התפילה, אחד האנשים שאל: " מי מוכן להתנדב ולהיקבר ראשון?" "אני מוכן", אמר אחד הנוכחים... הוא היה אדם בריא, אך תוך ימים ספורים הוא נפטר. על מצבתו חרוט סיפורו: "פה נטמן... אשר הביע את רצונו להיקבר ראשון...". סיפור זה מחזק בתודעתנו את האימרה: "מוות וחיים ביד הלשון". קיימת השפעה לדברים היוצאים מפינו על המתרחש עמנו. ומכאן שעלינו להקדיש תשומת לב למילותינו, ולא לאומרן כאילו אין להן כל חשיבות או השפעה.
הזהירות בענייני נדרים ושבועות מהווה פרק נכבד במשנת היהדות. אך, למעשה, לא רק בנדרים ובשבועות יש להזהר, אלא בכל מוצא פי האדם. כל דיבור היוצא מפיו של יהודי מכיל בקרבו גוון מסויים של קדושה, ועל כן אין לחללו.
קדושה יתירה נטועה בפיו של האדם, והיא המציינת את יתרונו על יתר בעלי החיים. כח הדיבור הוא המייחד והמאפיין את האדם משאר הנבראים. עם ישראל מסוגל בכח פיו להעפיל לגבהים רמים, ולכן מוטל עליו להיזהר בכל מוצא שפתיו לבל יחולל.
כאמור, חובת הזהירות בדיני הנדרים והשבועות חורגת מהמסגרת של הלכות אלו, ויש לה השלכות מרחיקות לכת על קיום המצוות כולן. התורה מקדימה לפרשת נדרים פסוק פתיחה: "זה הדבר אשר ציוה ה'". טמון כאן רמז שהשמירה על קיום הנדרים והשבועות מהווה כלל גדול בתורה כולה.
המפתח לשמירת התורה כולה, הוא קיום הברית והשבועה שקיבלו ישראל על עצמם במעמד הר סיני. באותו מעמד נשבעו בני ישראל לעשות ככל אשר יצווה ה', ומאז כל יחיד ויחיד מהעם נחשב כ"מושבע ועומד מהר סיני", למלא את כל מצוות התורה על כל פרטיהן ודקדוקיהן.
מובא בחז"ל (נדה ל', ב') שמשביעים את העובר בטרם נולד: "תהיה צדיק ואל תהיה רשע". בטרם צאתו של האדם לאויר העולם, מודיעים לו את חובותיו בעולמו כלפי אלוקים ואדם, שהרי הן מטרת ירידת הנשמה לעולמנו. עוד בטרם שאף העובר לקירבו את אויר העולם, הוא מושבע לקיים את מצוות בוראו. התחייבות זו מקבל האדם על עצמו עוד בטרם הוענקו לו חייו, משום שבלעדי מחוייבות זו, למה לו חיים? מכאן ואילך, המחוייבות של כל יחיד לקיים ולשמור תורה ומצוות היא אישית, מלבד המחוייבות הכללית שישנה לכל יהודי בהיותו חלק מעם ישראל. אמור מעתה, שהמכנה המשותף לשמירת ההליכה בדרכי ה' הוא ההקפדה על קיום השבועה שהאדם נשבע בטרם לידתו.
לא זו בלבד שעל האדם להיזהר בקיום מוצא פיו, ולא להפר, חלילה, את שבועתו, אלא שעליו להגביל את עצמו אפילו משימוש בשבועת אמת. וכך נאמר במסכת נדרים: "לעולם אל תהיה רגיל בנדרים, שסופך למעול בשבועות". שימוש רב מדי בנדרים, עלול לגרום לתקלות חמורות. ההרגל גורם שהאדם שוב אינו יכול להיגמל מכך, מחד, ועלול למעול בהן, מאידך.
סיפרו על פלוני שהיה מרבה בהתחייבויות ובשבועות, עד שכמעט בכל שיחה היה נשבע או נודר מבלי שאפילו חש בכך. כשנתוודע לחומרת הענין, קיבל על עצמו בתוקף שמכאן ולהבא יימנע מכל צורה של שבועה. אך לא ארך זמן רב והוא שב לסורו. כשהעירו לו על כך, הכחיש שהוציא שבועה מפיו. הוא הסביר שהדבר פשוט לא ייתכן, שהרי הוא לא היה מהין להעלות על שפתותיו כל צורה של שבועה, וכהוכחה לדבריו הוא קפץ ונשבע...
השבועה היא מכשיר מסוכן, שהשימוש בו מוגבל ליחידי סגולה בלבד. חז"ל העידו (שבועות ל"ט, א') שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בעשרת הדיברות: "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא", כלומר, את האיסור של שבועת שוא. על האדם לחשוש מלהישבע אפילו על אמת, שהרי מי ערב שיוכל לקיים את שבועתו. רק מי שכבר זכה להגיע לדרגות רמות ברוחניות, והוא עובד את האלוקים ודבק בו, רשאי להשתמש בשבועות, כי קיימים מירב הסיכויים שיעמוד בשבועתו ולא יפירנה.
מבואר בגמרא (נדרים כ"ב, א') שעל האדם לחשוש שאם בכל זאת הוא נודר או נשבע, מן השמים מדקדקים עימו ופותחים את פנקסיו כדי לעיין בהם. אותו אדם, המרשה לעצמו לנדור, מוכיח במעשיו שהוא מחזיק את עצמו כצדיק הראוי לעשות כן. לכן, מן השמים בודקים במיוחד את מעשיו, אם אכן ראוי הוא למעמד זה.
כאשר תוכן השבועה נסוב על דבר מצוה, שבועה כזו הינה חיובית ורצויה. אפילו דוד המלך היה משבח את זה.
שנאמר (תהלים קי"ט, ק"ו): "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך".
אך ודאי שכל זה אמור רק אחרי שהאדם שקל ברוב תבונה, שאכן יוכל לעמוד בשבועתו, שאם לא כן הפסדו גדול משכרו.
השבועה והנדר משמעותן ביטוי חיצוני לרצונו הפנימי של האדם. ההתבטאות של שבועה הינה אופן שבו כל כוחות ורצונות האדם חברו יחדיו בהסכמה מוחלטת, ולפיכך, אין זה מן הראוי שתיווצר הסכמה כזו לדברי חולין, אלא למטרות שבקדושה.