נשמת האדם הינה חלק א-לוה ממעל, ולכן לא ניתן להתייחס אליה בקנה מידה חומרי כלשהו. ריבוי שנות חיים או מיעוט ימים הינם מושגים כמותיים בלבד, ואין להם דריסת רגל בתחום הערכי ששמו "חיים". אין לנו מאזנים או קנה מידה המסוגלים למדוד את היישות הקדושה שנופחה באדם על ידי הבורא, את הנשמה.
החיים אינם גורם פונקציונלי, שכאשר אינו מביא תועלת, ניתן לוותר עליו. כאשר מדובר במכונה תעשייתית, ניתן להתייחס אליה מזווית ראיה של רווח או הפסד. אם עלות התפעול של המכונה יקרה מדי, וההוצאות גבוהות מהתפוקה שהיא מניבה, רשאי בעליה להשביתה. לא כן ביחס לחיי האדם, אף פעם הם אינם נמדדים לפי "כושר הייצור" שלהם.
האדם גם אינו יכול להביט על חייו כעל "מכונת הנאה", שיש להפיק ממנה את מרב התענוגות. לפיכך, גם אם הוא אינו נהנה מחייו, וגם אם הם גורמים לו צער רב, אין לו כל רשות להפסיקם.
החיים ניתנו לאדם כפיקדון מאת הבורא, ואין לאיש, כולל לאדם עצמו, זכות כלשהי לקצרם או לאבדם.
מכאן נובעת יקרותה של כל נפש, מכאן נובעת גם הקפדת התורה על כל נטילת נפש, גם כאשר הדבר נעשה בשוגג.
יש אנשים הסוברים שאחריות האדם למעשיו היא מוגבלת, ואין להאשימו במעשה שנעשה ללא כוונה. התורה מלמדת שהשקפה זו בטעות יסודה. כל מעשה היוצא מתחת ידי האדם משפיע ועושה רושם. מעשה טוב עושה פירות לעד. באותה מידה, אם עבר אדם עבירה בושגג, גם מעשה זה פועל את פעולתו ומשאיר את רישומו בנפש האדם ובעולם בכלל.
כשנתבונן נמצא בנושא עומק נוסף. הגמול שאדם מקבל עבור מעשיו הטובים או הרעים, אינו נושא כשלעצמו. העונש הנספח למעשה הוא תוצאה ישירה ובלתי נמנעת של המעשים עצמם. בפי ירמיהו הנביא נקבע מטבע הלשון: "תיסרך רעתך" (ב', י"ט). הרעה עצמה משלמת לאדם את גמולו, והיא המענישה אותו. גם העובר עבירה בשוגג זקוק לכפרה. המעשה עצמו ותוצאותיו מחייבים עונש בלתי נמנע.
מצוות ערי המקלט נועדה למחילה ולכפרה למי שהרג נפש בשגגה. ערי המקלט כשמן כן הן, נועדו לתת מחסה להורג בשוגג לבל תשיגנו יד גואל הדם, אולם בצד זאת מובלט גם עיקרון הכפרה. מי שהאלוקים אינה לידו שגגה איומה זו, צריך להתנתק מסביבתו ולחיות בגלות, בעיר המקלט.
הגולה לערי המקלט מביע בעצם בריחתו לשם, צער הרב על מה שאירע. מלבד צערו ועגמת נפשו על שנאלץ לעקור ממקומו הקבוע למקום בלתי נודע, מורה העקירה ממקום המגורים על עקירה עמוקה מזו. הרוצח בשגגה, כביכול, רוצה היה לברוח מעצמו. הוא אינו מוצא לעצמו מקום בעולם כלל, מרוב עגמת נפשו על מה שעשה.
כיון שכה עמוקים הם רגשות החרטה והצער, ממציא לו הקב"ה מקום שבו הוא ייקלט.
מי שמתבצר בתוככי עצמו, וחושב שיש לו דרך מפלט מצד עצמו ו"הוא כבר יסתדר עם העבירה", אין לו אפשרות של מילוט מחטאו. "ואנה מפניך אברח" – אמר דוד המלך (תהילים קל''ט). רק מי שמתחרט ואינו מוצא מקום לעצמו, זוכה שהקב"ה ממציא לו את עיר המקלט שבה הוא יבוצר וימוגן, והיא אמנם תכפר עליו.
בפרשת ערי המקלט יש גילוי מיוחד של חסד הבורא כלפי בריותיו. אם באמת ובתמים לבו של ההורג מייסרו, והוא מבקש מפלט, מאיר לו הקב"ה פנים ומאפשר לו זאת.
לשם כך נבנתה רשת מסועפת של כבישים רחבים, מערכות גשרים, צמתים ושילוט נרחב ובולט, המורה את הכיוון לעיר המקלט. כל אלו הוקמו בעבור יחיד שאירע לו מקרה ביש, והוא נס אל עיר המקלט. תקציבים ומשאבים נדרשו לשם כך, אולם הכול היה כדאי עבור מבקש המקלט. גם בתוך ערי המקלט מאפשרת התורה לרוצח בשגגה תנאי מגורים ותנאי מחיה משופרים.
כלל גדול מלמדת אותנו התורה בפרשה זו: לא ניתן לעבור לסדר היום אף לא על חטא בשוגג, מבלי לבקש כפרה כנה ועמוקה, אולם אם עלו הרהורי תשובה בלב אדם, והוא מבקש בכנות למחות את משוגותיו ולפתוח דף חדש, הקב"ה פותח לו פתח של תקוה, ומצווה על הכול לסייע לו.
מידה זו השתית הקב"ה ביסוד הבריאה מראשית ימיה הקדמונים. כך יסד מלכו של עולם, הוא מאיר פנים למבקשים לשוב אליו באמת ובתמים, ומורה להם את דרך התשובה.
כאמור, גם בתוך ערי המקלט עצמן מחייבת התורה לאפשר לנס לשם תנאי מגורים ומחיה משופרים. ולא עוד, אלא שאם אותו רוצח בשגגה הינו תלמיד חכם, ומבקש להמשיך ללמוד תורה בישיבתו של רבו כמקדם, בית הדין מגלים גם את רבו לשם, לבל יחוש הנמלט בחסרונו של רב.
עד מתי הוצרך לשהות בעיר המקלט? כותבת התורה (במדבר ל"ה, כ"ה): "עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו בשמן הקודש". כשנפטר הכהן הגדול, יכולים הרוצחים לשוב לעירם בבטחה.
מדוע תלתה התורה את שחרור הרוצח במותו של הכהן הגדול? מהו הקשר בין שניהם?
כאשר היה הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים ביום הכיפורים, הוא היה מתפלל, בין שאר התפילות, שלא ישפך דם נקי בישראל. כאן טמון הקשר. מסתבר כי לו היה הכהן הגדול מתפלל כראוי, היתה ההריגה בשוגג נמנעת.
כיוון ששחרור הגולים תלוי במות הכהן, קיים חשש שהגולים יתפללו שהכהן הגדול ימות, והם יוכלו לצאת מעיר המקלט ולשוב לעריהם. אי לזאת היו אמותיהם של הכהנים הגדולים "משחדות" אותם במאכל טוב, "כדי שלא יתפללו על בניהן שימותו".
האם האוכל ימנע מהגולים להתפלל על מות הכהן?
אמותיהם של הכהנים ידעו שהגולים ימשיכו להתפלל על מות הכוהן גם אחרי קבלת המזון, אך במתנתן הן גרמו לכך שהתפילה שלהם לא תנבע מעומק הלב, כי תוך כדי התפילה תבצבץ המחשבה שבסך הכול טוב לנו פה, מפנקים אותנו באוכל טוב... מחשבה זו פוגמת בשלמותה של התפילה, וכך פוחתים הסיכויים שהיא תשמע במרום.
אמנם כל תפילה וכל פניה לבורא נשמעות במרומים ועושות רושם, אך כדי לשנות גזירה ולהשפיע על חייו או על מותו של הזולת, זקוקים לתפילה כנה יותר, וכגודל שברון הלב כך עוצמת התוצאה...
*
אנו נמצאים ב"ימי בין המצרים", בתקופה זו אנו אבלים על חורבנה של ירושלים ועל אובדן בית המקדש. כולנו מתפללים ומייחלים שנזכה לגאולה אמיתית ולבניין ירושלים. השאלה היא מה מניע אותנו להתפלל על כך? האם הפניה אמיתית או שהיא נובעת מאינטרסים אישיים... הבה ונבחן את עצמנו, האם אנו מצפים לישועה כי באמת איכפת לנו כבוד האלוקים, כואב לנו שהעולם מתנהל בניגוד לרצון הבורא, או אולי אנו רוצים גאולה כי הדבר מתאים יותר לאינטרס האישי שלנו? יתכן שאנו מצפים לישועה כי העסקים נמצאים בקשיים, יש מחלות, אין שלום והמצב החברתי גולש במדרון... אם הבקשה והתפילה לישועת ה' נגועות באינטרסים, אין ספק שהתפילה נשמעת אומנם במרום, אולם היא נמוכה יותר בדרגתה, והשפעותיה בהתאם.
בימים טרופים אלו, כשאויבינו קמים עלינו לכלותינו, יש משנה תוקף לתפילה ללא פניות... התגלות מלכות ה' היא הפתרון האמיתי והבלעדי לכל מכותינו, כולל לתסבוכת המדינית והצבאית שאנו נתונים בה.
אם תהיה תפילתנו לגאולה מתוך צפייה והשתוקקות לגילוי כבוד שמים, מתוך הרגשה ש"אין לנו חפץ טוב בעולם אלא אתה", מיד ניגאל...