השבת שלאחר תשעה באב נקראת "שבת נחמו", על שם ההפטרה הפותחת בפסוק: "נחמו נחמו עמי, יאמר אלקיכם" (ישעיה מ', א'). מכאן ואילך, במשך שבע שבתות קוראים בכל שבת הפטרה של פרקי נחמה מן הנביאים. סדרה זו של נבואות נחמה נקראת "שבע דנחמתא" (שבע נחמות). הן מחדירות נחמה ושמחה ללבבות. בזכותן גוברת הציפיה לבוא הגאולה, בהיותן מביעות את התקוה שיבוא היום שבו תחזינה עינינו בשוב ה' לציון ברחמים.

הפטרות אלו באות בתום ימי בין המצרים, שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, שבהן קראנו שלוש הפטרות של פורענות, עונש וחורבן.

כפל הלשון "נחמו נחמו" מטרתו לחזק ולעודד. מאורעות רבים מתרחשים על פי מהלך של 'מידה כנגד מידה'. רבותינו אומרים במדרש (איכה רבתי א', נ"ז): "חטאו בכפליים שכתוב: 'חטא חטאה ירושלים' (איכה א', ח'), ולקו בכפליים, שכתוב: 'כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה' (ישעיה מ', ב'), ומתנחמים בכפליים שכתוב: 'נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם'".

מטרת נבואות הנחמה היא להחדיר ללב כל יהודי שכל סבל הגלות אינו אלא הכנה לגאולה השלימה שתבוא במהרה. הנחמות הינן כעין קרני אור עבור העם השרוי בעמק הבכא בשנות החושך של הגלות.

"המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" – מי שמתעמק בסיבות שהביאו לחורבן ירושלים, ומשתדל לתקן את החטאים שהביאו לחורבנה, יזכה לראות בבניינה. שמחתה ושלימותה של ירושלים מתגשמות כאשר היא ממלאת את ייעודה.

יעודה של  ירושלים הוא חיבור בין שמים וארץ. "כעיר שחוברה לה יחדיו" (תהלים קכ"ב, ג'). ירושלים מסמלת את הקשר הישיר הקיים בין השמים לארץ, בין הקב"ה לבין האדם. המתאבל על ירושלים מתאבל על התרופפות הקשר עם ה'. אדם שאבל באמת על החורבן מחזק שוב את הקשר ומקרב את עצמו לקב"ה.

בחורבן עצמו טמונים הזרעים שמהם תנבט הגאולה העתידה. החורבן יותר משהוא עונש, הוא תיקון עבור האדם, כדי להשרות שוב את השכינה בקרבו.

החורבן עצמו מראה את נצחיות הקשר שבין הקב"ה לבין ישראל. רבי עקיבא ראה שועל יוצא מבין חורבות קודש הקודשים וצחק, כי הוא ראה שבחורבות עצמן מצויה הבשורה לגאולה. הוא ראה שהחורבן נובע מרצון ה' להעניש את ישראל כדי שיחזקו את עצמם, "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך" (דברים ח', ה'), ומכאן הפתח לגאולה העתידה.

היהודי אינו חי רק את ההווה. הוא רואה בעבר סימני דרך המאפשרים לו להגיע אל העתיד. על פי מבט זה נוכל לראות בשמחתה האמיתית של ירושלים. הלילה הוא אמנם ארוך וחשוך, אולם מבצבצת בו תקווה להתגלות האור של העתיד – אור הגאולה השלימה.

איזו בשורה נושאת נבואת "נחמו", שיש בה כדי לנחם אבלים? באלו דברי נחמה ניתן להקל על יגונם של שכולים ויתומים?

במדרש מסופר שהקב"ה שלח את האבות אברהם, יצחק ויעקב, את משה ואת נביאיו – לנחם את ירושלים, אך היא לא רצתה לקבל מהם תנחומים. אמר להם הקב"ה: אני ואתם נלך וננחמנה... (ילקוט שמעוני ישעיה מ').

כאשר ביקשו הנביאים לנחם את ישראל הם חיפשו לה שותף לצער, כי העובדה שיש אחים לצרה, מקילה את תחושת האבילות. אולם לאסון שפקד את ירושלים, לא מצאו הנביאים אח בהיסטוריה של העמים, ועל כן לא קיבלה ירושלים תנחומים.

אולם במהרה נמצא אח לירושלים: "נחמו, נחמו עמי", רועה שיש לו צאן ונכנס ארי וטרפם, את מי מנחמים, לא את בעל הצאן? הקב"ה משתתף בצערם של ישראל, וגם אותו, כביכול, צריך לנחם.

אבלו של הקב"ה בשבר עמו והליכתו עמנו לגלות מעניקים ממד נוסף למהות החורבן. השתתפות של "עימו אנוכי בצרה" (תהילים צ'), מכהה את תחושת הכאב, ומבטיחה את הנחמה.

בני ישראל חשים באחדות הגורל עם גלות השכינה, וזו הערובה להבטחת ה' (ויקרא כ"ו, מ"ד): "ואף גם זאת, בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם".

ההיסטוריה הוכיחה לעין כל את העובדה שיש עין פקוחה על גורלו של עם ישראל. העובדה שלא נכחדנו, חלילה במשך אלפיים שנות חורבן, מוכיחה שה' ליווה אותנו לכל אורך הדרך, כפי שאמנם הובטחנו בראשיתם: "כי לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב". (תהילים צ''ד) .

שותפות הגורל בין העם לאלוקיו היא שהבטיחה לעמנו את קיומו ההיסטורי, את תקוותיו היפות לעתיד ואת בטחונו בשיבת ציון. לא תיתכן גאולה לישראל ללא גאולה מקבילה של מלכות שמים, ללא הגשמת רצון האלוקים המובע בתורתו. הגשמה זו היא לבדה המפתח לגאולה השלמה.

זוהי בשורתה של נבואת "נחמו". ועל כן בתום יום תשעה באב, יום ההתייחדות עם סבלה של האומה, ידע עם ישראל להתרומם מעפרו, ולהאזין לקולה של הנחמה.