במקום מיוחד, שנקרא ישיבה, ישבו אבות האומה והגו בתורה. אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר: 'ואברהם זקן בא בימים' (בראשית כ"ד, א'). יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר: 'ויהי כי זקן יצחק' (שם כ"ז, א'). יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה שנאמר... אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר: 'ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו' (שם כ"ד, ב'). המושל בתורת רבו - שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים.

הישיבה הפכה באותה תקופה למסגרת לימודית יחודית, המונהגת על ידי האדם הגדול בחכמה באותו דור. אמנם גם לפני אברהם היו בודדים שלמדו תורה, כמו שם ועבר, אך הם לא קיבצו אנשים רבים. אם היו יחידים שרצו ללמוד, הם באו לבית של שם ועבר ולמדו שם. הראשון ש'המציא' את מוסד ה"ישיבה" ללימוד הרבים היה אברהם.

מוסד זה, הפך להיות 'המנוע' הרוחני שהוביל את עם ישראל בכל תולדותיו. "היו במצרים, ישיבה עמהם, שנאמר: 'לך ואספת את זקני ישראל' (שמות ג', ט"ז). היו במדבר, ישיבה עמהם, שנאמר: 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל' (במדבר י"א, ט"ז). המושג 'זקן' משמעותו חכם בחכמת התורה. מילה זו המוזכרת בפסוקים, אין כוונתה לאדם שחי שנים רבות, אלא לחכם. זקן הוא ראשי תיבות: זה קנה (חכמה).

על התלמידים של אברהם ויצחק באותן ישיבות נימנו כל אחד מבאי עולם שחפץ ללמוד תורה וללכת בדרך ה', ומספרם הגיע לאלפים ורבבות.

יעקב אבינו המשיך את שלשלת מסירת התורה והאמונה בביתו, כשהעמיד י"ב שבטים. ביתו של יעקב אבינו שימש 'ישיבה' שבה מסר תורה לבניו, ומהם המשיכה האמונה בעולם לדורות.

בדרך זו של גיבוש קהילה וחינוך בני הבית בתכלית השלמות, כפי שעשה יעקב אבינו, קיימת השפעה גדולה מאד לדורות. משבטים אלו צמח העם היהודי שממשיך ללמוד תורה ולקיימה מזה אלפי שנים.

לימוד תורה בצורה מרוכזת ביותר היה במשך ארבעים השנה שהיו ישראל במדבר. משה לימד אותם את כל התורה שבכתב ושבעל פה, שבנגלה ובנסתר, שהוא קיבל בהר סיני. כל מחנה ישראל היה למעשה, ישיבה אחת גדולה, שלמדו בה תורה. הם לא היו צריכים לעבוד, הם קבלו מַן מן השמים מידי יום ביומו, גם הבאר נדדה עמם והבגדים גדלו איתם. הם יכלו לעסוק בתורה גם בלילה לאורו של עמוד האש שהאיר להם את החשיכה.

הישיבה הראשונה שנוסדה במתכונת הישיבות בנות ימינו, היא ישיבת וולוז'ין, שנוסדה בשנת ה'תקס"ג (1803) על ידי תלמידו המובהק של הגאון מוילנא, רבי חיים מוולוז'ין. היא קרויה "אם הישיבות". אחריה קמו ישיבות בארצות הפזורה באירופה, המזרחית בעיקר, אך גם בארצות המזרח. הישיבות המצויות כיום, בעיקר בארץ ישראל ובארה"ב (ומעט באירופה), יונקות מעבר מפואר זה, וממשיכות את הקו החינוכי הקיים זה מכבר, לחנך אדם שישאף בכל ימיו לחיות לאורה של התורה.

גם בזמנינו, הוכח קו ברור זה של השפעת הישיבות על הדור כולו. דוקא במקומות שנוסדו בהם ישיבות של עובדי ה', כמו שהיה בבית יעקב אבינו בשעתו, הצליחו לפרסם את האמונה ולאגד את התושבים סביב התורה.

לדוגמה, המושבות הראשונות שהוקמו בארץ: פתח-תקוה, בשנת תרל"ח, ויתר שבע המושבות: עקרון, מזכרת בתיה ועוד, הוקמו כולן על ידי יהודים יראי שמים בשנים תרמ"ב-תרמ"ד (1882-1884). בניין הקבע הראשון שנבנה, היה בדרך כלל בית כנסת ובית מדרש, שבו התפללו וקבעו שיעורי תורה. אך העובדה שעם הקמת הישוב לא קמה במקום ישיבה, גרמה לכך שבהמשך הדורות חלה נסיגה לא רק בלימוד התורה, אלא בכל מערך קיום המצוות. הוכח שלימוד התורה משמש מגן ומחסה לקיום המצוות כולן.

את "הישיבה" ניתן להגדיר כלב וכמוח של כלל ישראל. היא לא שימשה רק כמקום שבו הועבר הידע התורני מדור לדור. סוד קיומה של האומה כולה תלוי בזכות קיום הישיבות. ואמנם, לכל אורך ההיסטוריה, הקהילות ששרדו לאורך שנים וששמרו על אורח חיים יהודי, היו אלו שהיו בהן ישיבות. לעומת זאת, מקומות שלא היתה בהן ישיבה, לא רק שנשתכחה מהן התורה, אלא שתוך תקופה לא ארוכה קיום המצוות החל לסגת לאחור והיו אף מקומות שבהן התבוללו אנשיהם בין האומות.

"ישיבה" היא מקום שבו מתחנך הלומד בראש וראשונה להיות 'אדם', צלם אלוקים, לחיות חיים התואמים עם רצונו של ה' נותן התורה. במקביל, הוא הופך לאדם רוחני יותר, אדם החי לאורה של השכינה וצועד בדרכה.