אחד מכוחות הנפש שטבע הבורא באדם מיום הולדתו הוא יצר הסקרנות. הסקרנות תכליתה לטוב ולתועלת. הכח המעורר את העיון והשאיפה לדעת דברי תורה ולבררם על בוריים, ומאידך, הכח הדוחף את האדם לטעום את הטעם הבלתי ידוע את טעמה של עבירה.

האגדה מספרת על ילד בדואי אשר הלך עם אביו במדבר.

בעודם בדרך שאל הילד: "אבא, לאן הולכת השמש בלילה?"

האבא ליטף את ילדו וענה לו: "יא איבני, האמן לי, אני עצמי איני יודע!"

הם הלכו כברת דרך נוספת. הילד שאל שוב: "אבא, כיצד מורידים העננים גשם?"

שוב ליטף האב את בנו ואמר: "יא איבני, האמן לי, איני יודע!"

הבן, שלא רצה להטריד את אביו לשווא, אמר: "טוב אבא, לא אשאל אותך עוד

שאלות, איני רוצה להפריע לך".

"חס וחלילה, יא איבני, אתה מוכרח לשאול, אם לא תשאל, איך תדע?!"

אין אב ואם שאינם "סובלים" מילדיהם הפעוטים, הממטירים שאלות אין ספור. חלק מההורים אינם מרגישים בנוח, כאשר הילדים מטרידים אותם בשאלות: "למה?" "כיצד?" במיוחד, כשהשאלות מושמעות ברבים, וקהל מאזינים מטה אוזן לשמוע את תשובת המבוגרים לשאלה המביכה.

הורים רבים משתמטים מתשובות ומעדיפים להתחמק משיחות בירור עם ילדיהם. כדי להצדיק את עצמם ולהרגיע את מצפונם שופעים ההורים תירוצים למכביר, ההופכים לשיטה רעיונית הגורסת: "הילדים סקרנים, הם רוצים לדעת יותר מדי, צריך לחנך אותם שלא ישאלו כל כך הרבה שאלות מיותרות".

התורה לימדה להשתמש בכח הסקרנות באופן חיובי: "והיה כי ישאלך בנך, ואמרת אליו" (שמות י"ג, י"ד). כאשר יתעורר אצל הבן הרצון לדעת, לברר, והוא יבטא את הדברים בשאלה, ענה לשאלתו. הסימן המובהק ביותר לאינטליגנציה של הילדים הוא ריבוי שאלותיהם. ככל שהילד מפותח יותר, הוא שם לב לשינויים דקים יותר, ורצונו מתעורר לדעת ולהבין הכל.

ילדים רואים סתירות המעוררות שאלות, לא רק בליל הסדר. מציאות החיים בעולם הסובב את הילד מלאה תמיהות. השאלות מביכות, ואנו משתדלים להשקיטן. הילד רוצה לראות תמונה אחידה ועקבית, והשאלה מתעוררת אצלו כתוצאה הגיונית של סתירה בולטת.

מדוע נתייחס לשאלה כאל דבר מזיק? ילד אינו יודע להבחין בין שאלה שאפשר לשאול ברבים, לבין שאלה שאינה צריכה להישאל. כשהוא מעמיד אותנו במבוכה ומבטא את הסתירה בדרך של שאלה, הוא חף מפשע!

"לא יפה לשאול ככה! עוד פעם שלא תעז לשאול שאלות כאלו". אלו הן סוגי תשובות שהורים רבים משיבים לילדיהם. ייתכן שהם סבורים שכל שאלה היא תוצאה של מחשבה רעה, ושיש לעקור מן השורש את היצר הסקרני של הילד. אך בכך הם עוקרים את הילד ממקום גידולו.

ככל שהשאלות קשות יותר, ולא בנקל נוכל לענות עליהן באופן ברור, כך באותה מידה הן מטרידות יותר את השואל. הוא מבקש תשובה מלאה ומפורטת ככל האפשר. הרצון לחיות בעולם ברור ויפה מחזק את הקושי שלא לסבול את הסתירות ואת חוסר הבהירות.

כשהקושי לוחץ על לבו של הילד, והוא אינו מסתדר עם השוני, עם הסתירה, הוא מבקש עזרה. הוא מחליט לשאול את אביו, לבטא את הבלתי מובן לו, מתוך ציפיה לתשובה המתיישבת על הלב. לעתים, במקום אהבה וחמימות הוא מקבל פסק דין דוחה: "אל תשאל". אך מה הועלנו במעשינו?

לאב נדמה שהצליח לדכא את המחשבה הרעה, שהרי הוא השתיק את השאלה. אך אם הילד לא יקבל את התשובה בבית, הוא יחפש מענה בחוץ. הסקרנות תמשיך לתסוס בו עד שתרגע נפשו. ילד שהיה גלוי לב בשאלותיו והפסיק לשאול שאלות לתקופה מסויימת, אין זה מפני שאין לו שאלות, אלא מפני שאין הוא נותן להן ביטוי. השאלה תלויה באוויר, והיא הופכת לספק מכרסם העלול להיות הרסני. בפעם הבאה שבה יפתח הבן את פיו לשאול, היא עלולה להיות בנוסח אחר.

"מה העבודה הזאת לכם - לכם ולא לו". כשרצה הבן לברר את האמת ולהעתיקה מאביו, לא נענה ברצון. עתה השאלה אינה מופיעה כרצון לברר את הספק ולהסביר את הסתירות, אלא היא מתגרה, בנוסח של הבן הרשע בהגדה של פסח.

רק אז נוכחים ההורים במשבר הרוח, באסון הפתאומי.

התורה מלמדת אותנו את דרך החינוך הנכונה. לאותה שאלה ילדותית קוראת התורה: "שאלת חכם". זו שאלה במועד המתאים שחובה לענות עליה תשובה מלאה. אין לדחות את הילד, יש לשים לב לנקודות המטרידות אותו ודרכן לעקוב אחרי לבטיו הפנימיים. מתוך אופי השאלות של ילדינו, ניתנת לנו ההזדמנות להתבונן בהתפתחותם הרוחנית.

הורים רבים אשמים בכך שלא עמדו על המשבר המתהווה אצל ילדיהם. הם לא התעמקו לדעת מה הבן שואל וכיצד הוא מבטא את השאלה.

הורים הרוצים ליצור יחסי אמון בינם לבין ילדיהם, אסור להם להשאיר שאלה ללא תשובה. גם אם הנידון קשה ליכולת התפיסה של הילד, נוכל לומר לו שהרצון לדעת הוא חיובי, וככל שילמד יותר, יהיה מסוגל להבין יותר. יש לגרות את הילד להמשיך לשאול ולהמשיך לבטא את ספקותיו. שהרי כך ציוותה התורה: "והיה כי ישאלך בנך - ואמרת אליו".