"יפה נוף, משוש תבל, קריה למלך רב" – קרא עליה המשורר רבי יהודה הלוי. אכן חמדת כל העולם היתה העיר מאז ומעולם.

בשורות הבאות ננסה לסקור את קורותיה של בירתנו, שהיא "משוש כל הארץ".

ירושלים כונתה לראשונה בשם "שלם", כמבואר בספר בראשית: "ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין" (י"ד, י"ח-י"ט). אונקלוס מתרגם: "מלך שלם -מלכא דירושלים".

המדרש מסביר את מקור השם 'ירושלים': "אברהם קרא לה יראה, שנאמר: 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה'. שם בן נח קרא להם שלם, שנאמר: "ומלכי צדק מלך שלם". אמר הקב"ה: הריני קורא אותה ירושלים, כמו שקראו שניהם: יראה שלם - ירושלים" (בראשית רבה נ"ו, י'). האותיות א' וה' שנפלו מהמלה יראה - הפכו לו' במילה ירושלים.

לראשונה מוזכרת ירושלים בספר יהושע. שם מסופר על מלחמת חמשת מלכי האמורי נגד יהושע, וביניהם אדני צדק מלך ירושלים. (פרק י') כשהגיעו שבטי ישראל אל הארץ, היתה ירושלים עיר חזקה ותושביה יבוסים. הכתוב מתאר: "ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם" (יהושע ט"ו, ס"ג). היא נותרה עיר יבוסית במשך מאות שנים, ורק בימי דוד המלך (בשנת 2892 לבריאת העולם) נכבשה ירושלים לראשונה על ידי עם ישראל. דוד ישב במצודה וקרא לה "עיר דוד". הוא העלה את ארון ברית ה' אל העיר, וירושלים הפכה לעיר בירתו.

המלך שלמה הקים בה את בית המקדש (2928). עם חנוכת בית המקדש הפכה ירושלים למרכז העולם וללב העם. שלוש פעמים בשנה עלו המוני העם אליה לרגל. ארבעים שנה מלך שלמה, שנים שעליהן נאמר: "וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו" (מלכים-א', ה', ה').

לאחר מות שלמה התפצלה הממלכה. מלכות יהודה ובירתה ירושלים, ומלכות ישראל ובירתה שכם ואחר כך שומרון.

במשך שנים רבות היה בית המקדש המרכז הרוחני של העם: כל יהודי שהגיע לירושלים זכה לראות ניסים גלויים תמידיים שהתרחשו בו: נר המערבי דולק בלא שהוסיפו לו שמן, אש יורדת משמים ולוחכת את הקורבנות, גפן זהב מצמיחה פרות ועוד ועוד.

בימי חזקיהו המלך התרחבה ירושלים וכללה גם את העיר העליונה, כיום הרובע הארמני והרובע היהודי. בימיו עלה סנחריב מלך אשור על ירושלים וצר עליה. חזקיהו ביצר את העיר בבנותו חומה עבה סביב לה (שרידיה נראים בחומה הרחבה הנמצאת ברובע היהודי). הוא דאג לאספקת מים לתושביה על ידי חציבת נִקבה שהובילה מים ממעיין הגיחון לתוך העיר (נקבת חזקיהו). המצור של צבא אשור הוסר בדרך נס בן לילה: "ויצא מלאך ה' ויכה במחנה אשור, וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים" (ישעיה ל''ז, ל''ד).

בימי יהויקים מלך יהודה (שנת 3320) עלתה בבל למלחמה על ירושלים והגלתה חלק מהעם היושב בציון (גלות הילדים). שבע שנים לאחר מכן, בימי יהויכין, היה הגל השני של הגלות - גלות החרש והמסגר. "החרש והמסגר" הם כינוי לטובי העם ולגדולי התורה שבו. צדקיהו המלך האחרון מרד במלך בבל, ואז צרו הבבלים על ירושלים, ורעב כבד שרר בעיר. מגילת איכה מתארת את המצב הנורא ששרר בה עד לחורבן המר.

410 שנים עמד בית המקדש על תילו. בשנת 3338 (ג"א של"ח), בתשעה באב, שרפו הבבלים את בית המקדש, והעם הוגלה לבבל.

בשנת 3390 לבריאה, לאחר שבעים שנות גלות בבל שב העם לארצו. בראש העם עמד זרובבל. והוא בנה מחדש את בית המקדש. בשנת 3408 החלו בבנייתו המחודשת ובשנת 3412 חנכוהו. בבית שני חסרו כמה דברים, ובהם ארון הברית והלוחות, אש שירדה משמים ועוד. עם זאת גדלה השמחה על חידושו.

עם פטירת עזרא בשנת 3448 פסקה הנבואה בישראל, והתחילה תקופת התנאים והזוגות.

בעקבות כיבושיו של אלכסנדר מוקדון החל שלטון יוון על ארץ ישראל ועימו השפעת התרבות היוונית על חיי העם.

ירושלים שינתה את פניה. ההתייוונות פשטה בעיקר בקרב אנשי האצולה הירושלמית עד כדי העברת הכהונה לידי מתייוונים. ירושלים הפכה ל"אנטיוכיה שבירושלים".

גזרות השמד של אנטיוכוס גרמו לפרוץ מרד החשמונאים. בשנת 3622 התרחשו נס חנוכה וחנוכת בית המקדש מחדש. שלטון יוון הסתיים. תחת שלטון החשמונאים חזרה ירושלים להיות בירת עם ישראל. בתקופתם נבנתה "החומה הראשונה" אשר כללה את עיר דוד (העיר התחתונה), את הר הבית ואת העיר העליונה (עד לקו השוק של ימינו).

103 שנות שלטון החשמונאים הגיעו לקיצן לאחר מאבקים פנימיים ומלחמות אחים, שהביאו להתערבות המעצמה הרומית. הורדוס, המלך העריץ, שעלה לשלטון בחסדי הרומאים, שינה כליל את פניה של ירושלים. הוא הקים לעצמו ארמון מפואר בעיר העליונה ובנה תיאטרון ברובע האמידים כדי לשעשע את ידידיו המתייוונים.

"החומה השניה" נבנתה, כנראה, באותה תקופה. היא הקיפה את השווקים שהתפתחו מצפון לעיר. הורדוס הכפיל את שטח רחבת הר הבית. הוא בנה את "הסטיו המלכותי" (עמודים מקורים) ששרידיו עומדים עד היום בחלק הדרומי של הר הבית. את שיא מפעליו של הורדוס רואים בשיפוץ בית המקדש. הוא בנה בית מקדש מפואר, עד שאמרו חכמים: "מי שלא ראה את בניין הורדוס, לא ראה בניין נאה מימיו".

103 שנים שלט בית הורדוס בירושלים. למעשה, שלטו בארץ הנציבים הרומיים ובית הורדוס היו עושי דברם. בשנתיים האחרונות לפני החורבן פרץ המרד הגדול נגד רומי והביא למלחמה קשה בירושלים.

420 שנה עמד בית המקדש השני על תילו. בשנת 3828, בתשעה באב, שרף טיטוס את בית המקדש השני.

ירושלים חרבה, וארץ יהודה הפכה לשממה. המרכז הרוחני של העם עבר ליבנה. ב"כרם ביבנה" ישבו שורות שורות של תלמידי חכמים ועסקו בסוגיות שונות בתורה, והעמידו את הבסיס למשנה ולגמרא המלוות אותנו עד היום.

שישים שנה לאחר החורבן פרץ מרד בר כוכבא בעקבות החלטתו של אדרייאנוס, קיסר רומי, להקים עיר אלילית חדשה על חורבות ירושלים ולהסב את שמה ל"איליה קפיטולינה".

במהלך המרד שוחררה ירושלים, אך בסופו של דבר נכשל המרד. שארית היהודים התבצרה בביתר. לאחר מצור כבד שנמשך שלוש וחצי שנים, נלכדה ביתר בתשעה באב (בשנת 3880), והמרד דוכא באכזריות רבה.

עם קבלת הנצרות על ידי הרומאים כדת השלטת הפכה ירושלים לעיר נוצרית מובהקת. נאסר על היהודים לבקר בעיר, מלבד פעם אחת בשנה - בתשעה באב. העיר התרחבה מאוד וכללה גם את עיר דוד ואת הר ציון. הר הבית היה שמם, ושועלים הילכו בו.

במאה השביעית הופיעה בעולם דת חדשה - האיסלם. החליפים (ממלאי מקומו של מוחמד) כבשו את ארץ ישראל. בשנת 638 לספירה הנוצרית נכנעה ירושלים בפני המוסלמים.

כיבוש ארץ ישראל על ידי המוסלמים הציל את היהודים מרדיפות הנוצרים. החליף הכובש, עומר, העניק להם חופש דת, ודרש מהם רק מס גולגולת ומעשר תבואה. במהלך התקופה עברה הארץ תחת שלושה בתי שלטון מוסלמיים. בתקופת בי אומיא נבנו על הר הבית כיפת הסלע (בשנת 691) ומסגד אל-אקצא. הם ניצלו את המשמעות הרוחנית של המקום הקדוש לעם ישראל לבניית מרכז לדת האיסלם.

בתקופת בית עבס נאסר על היהודים לשבת בירושלים. באותה תקופה לא היתה ירושלים חשובה מבחינה מדינית, והעיר רמלה הפכה להיות בירת מחוז "פלסטין".

בתקופה השיעית–פטימית חזרו היהודים לירושלים. במרוצת הזמן זנחו המוסלמים את השם הרומאי "איליה", ואימצו את השם המבוסס על המסורת היהודית: אל-מקדס (עיר בית המקדש), ולבסוף אל-קודס (הקודש), כפי שהערבים מכנים את ירושלים עד היום.

התעוררות דתית נוצרית יצרה את תנועת מסעי הצלב ל'שחרורם' של ארץ ישראל ושל המקומות הקדושים לנצרות משלטון האיסלם. בשנת 1099 לספירה, במהלך מסע הצלב הראשון, נכבשה ירושלים לאחר מצור של חמישה שבועות.

ההשתלטות על העיר היתה מלווה בהרג המוני של היהודים ושל המוסלמים. חלק מבני הקהילה היהודית הובלו לאשקלון למכירה לעבדים. על היהודים נאסר לגור בעיר, והנוסע המפורסם בנימין מטודלה מעיד שמצא בה רק ארבעה יהודים.

הממלכה הצלבנית שהתבססה על שכירי חרב זרים, לא עמדה בפני הלחץ המוסלמי. בשנת 1187 נחלו הצלבנים תבוסה בקרב חיטין, בגליל התחתון. המפלה הצבאית המוחצת שספגו מידי כוחותיו של צלאח א-דין, סימלה את תחילת הקץ של השלטון הנוצרי בארץ ישראל. שלושה חודשים לאחר מכן עמד המצביא המוסלמי צאלח א-דין בשערי ירושלים. לאחר חמישה ימי מצור ומשא ומתן נכנעו תושבי העיר תמורת כופר נפש. העיר הפכה שוב לעיר מוסלמית. מבנה כיפת הסלע קושט בזהב שהנציח את כיבוש העיר מחדש. גם היהודים חזרו לעיר בעקבות הכיבוש המוסלמי.

הנוצרים לא השלימו עם מפלתם. באירופה התארגן מסע צלב שלישי. הם אמנם לא הצליחו לכבוש מחדש את העיר, אך במשא ומתן ביניהם חולקה העיר בין הנוצרים למוסלמים. בעת המלחמה עם הצלבנים הרס השליט האיובי את חומות העיר כדי שאם יכבשו הצלבנים את העיר, היא לא תהיה מבוצרת, ואפשר יהיה לשוב ולכבשה. ירושלים נשארה פרוזה למשך יותר מ-300 שנה.

בשנת 1244 נכבשה העיר, הפעם על ידי גדודי טטרים שהסבו לה חורבן קשה.

בשנת 1260 כבשו הממלוכים את ארץ ישראל. הכובשים החדשים היו מוסלמים שהתאפיינו בקנאות לדת, וחותם זה הם הטביעו בפעולותיהם.

בשנת 1267 עלה הרמב"ן לירושלים. הוא מצא עיר הרוסה. במכתבו לבנו הוא מתאר את מצבה העגום של ירושלים: "רבה העזובה וגדול השממון. כללו של דבר, כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו, וירושלים חרבה יותר מן הכל".

הוא הקים בית כנסת וייסד בה ישיבה. הרמב"ן לא ישב בעיר זמן רב ועקר לעכו, שבה היתה קהילה יהודית גדולה, למרות זאת נחשב הרמב"ן כמחדש ההתישבות היהודית בעיר. מאז המשיך היישוב היהודי להתקיים ברציפות עד ימינו. בית הכנסת הקרוי על שמו, ניצב עד ימינו.

הממלוכים שלטו בירושלים עד 1517, עד לכיבושה של העיר על ידי העות'מאנים.

השלטון העות'מאני (התורכי) על ארץ ישראל נמשך 400 שנה בדיוק מ-1517 עד 1917. היו אלו שנים של הזנחה, שחיתות, ניוון ושקיעה כלכלית.

פריחה קצרה ידעה העיר בתקופתו של הסולטן סולימן "המפואר". הוא שיקם ובנה מחדש (1537-1541) את חומת העיר על שבעת שעריה (השער החדש נפרץ רק ב-1889). חומות אלו מקיפות כיום את העיר העתיקה. הוא שיפר גם את מערכת אספקת המים. הקהילה היהודית זכתה ליחס נוקשה מצד השלטונות, והיא כרעה תחת נטל מיסים. בהמשכה של אותה תקופה עלו לארץ תלמידי הבעש"ט ותלמידי הגר"א, עלייה הנחשבת לעלייה הראשונה בתקופה החדשה.

במאה ה-19 חל בעיר מפנה לזמן קצר כאשר כבשו המצרים את ארץ ישראל, ומשלו בה במשך 10 שנים. בשנים אלו התירו ליהודים לבנות ולשפץ בתי כנסת.

לפני למעלה מ-150 שנה, בשנת 1860, חל מהפך ששינה את פניה של ירושלים. החלה פריצת הדרך אל מחוץ לחומות, ושטחה של ירושלים הורחב בשכונות החדשות הראשונות: "בתי טורא" ("ימין משה") ו"משכנות שאננים" שקמו מעבר לגבולות העיר העתיקה!

במלחמת העצמאות בשנת 1948 נפלה העיר העתיקה ביד הירדנים למשך 19 שנה, עד למלחמת ששת הימים (1967) שבה נגאלו הכותל המערבי והעיר העתיקה מידי הירדנים ושבו לריבונות עם ישראל.

ירושלים היא עיר הנצח ועיר התקווה. כולנו מצפים ומייחלים לבואה של הגאולה השלימה שתהפוך את ירושלים למוקד רוחני של העולם כולו, כאשר יבנה בה בית המקדש וכולם ינהרו אל הר בית ה'.