כאשר מת אדם נשוי, בלי להשאיר צאצאים, מצווה אחיו לייבם את אשתו, כלומר לשאת אותה. האח הראשון נשא אשה, ויחד הם ניסו להקים בית, אך הוא מת בלי להשאיר זכר. זהו מצב הניתן לתיקון גם לאחר המוות. למות בלא להעמיד צאצאים, הוא כאב שקשה לשאתו.

מקור המצווה הוא (דברים כ"ה, ה'): "כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו, לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה". המצווה מנומקת בחובת האח: "להקים שם לאחיו", על ידי העמדת צאצאים מאשתו. ייבום הוא המקרה היחיד שבו מתירה התורה לאיש לשאת את אשת אחיו.

לאחר הייבום הופכים היבם (אחי הנפטר) והיבמה לבעל ואישה לכל דבר. חכמים תיקנו שלא יישא אותה היבם אלא לאחר 'מאמר', כלומר, לאחר קידושיה בקידושי כסף.

אם לא היו לבעל אחים, לא קיימת מצות יבום. כמו כן, אם האח נשוי לאחת מקרובותיה, פטורה האישה מייבום ומחליצה.

במקרה שבו יש כמה אחים, חייב גדול האחים לייבם אותה. אם אחי המת אינם רוצים לייבם את האישה, מחוייב אחד מהאחים לחלוץ לה. החליצה מתבצעת בפני שלושה דיינים. האישה חולצת את סנדלו, יורקת על הרצפה לפניו, וקוראת לפניו: 'ככה ייעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו".

החליצה באה במקום הייבום. היא המענה לזעקה העומדת בחלל העולם, לכאב הקיים של האח-המת, כאב שטרם נרפא.

הם, הניצבים עתה יחד, כאילו מצהירים במעשה החליצה כלפי האח שנפטר: רצינו למלא כלפיך את חובותינו האנושית, אך אין אנו יכולים. אני שולפת את נעל אחיך כמעשה סמלי. הנעל היא סמל הכבוד והאדנות. חליצתה היא הכנעה. אחיך מוכן לעשות הכול, ובלבד שתאמין שלא רוע לב מנע מאיתנו את המעשה שיכול היה לרפא את כאבך. רק מתוך כבוד עמוק לחיים, אני עושה זאת, ובכך אני מרשה גם לעצמי לפתוח דף חדש בחיי.

קיימת באדם שאיפה להגשמה עצמית. אם שאיפה זו התגשמה באמצעות היבום היא מעניקה לאדם מוות שליו יותר, בעוד שהרגשת אי ההגשמה גורמת למועקה המחריפה את כאבו של הנפטר.

אנו עדים לעובדה שאנשים תורמים למוסדות, לבתי חולים, לאוניברסיטאות, ובלבד שיישאו את שמם לדורות. זהו הצורך לחיי עולם. זוהי הזעקה לזכות בקורטוב מן הנצח.

כדי לנסות לעקוף את מה שקטע המוות, ולאפשר לנפטר להשלים ולהגשים את הבסיסי שבתפקידיו, מצווה התורה על האח הקרוב אליו קרבה גנטית ורוחנית, ועל האלמנה שנותרה לבדה, להביא יחד ילד לעולם. הם יעשו זאת מתוך תחושת חסד ואהבת אמת המקננת בלבבות שני אנשים אלו כלפי האח-הבעל המת. הם יולידו בן, אשר יקום במקום המת. בן אשר יהיה דור ההמשך שלו כאן, בעולמנו.

זוהי גמילות חסדים בטהרתה. היא תושג רק אם התקשרות זו בין השניים תהיה מתוך גובה מוסרי רב, מתוך נכונות נפשית מופלאה להתעלות מעל מאוויים, הנאות ורצונות אישיים, רק אם תהיה מתוך רצון אחד ויחיד להרים תרומה נכבדה למען הבעל המת.

מי שמת ואין לו בנים אינו נכנס למחיצתו של ה' ועל נשמתו להתגלגל ולחזור פעם נוספת לעולמנו ולתקן את המעוות, לכן מהווה היבום תועלת גדולה לנפטר, להשיב נפשו מיני שחת.

כוונת היבם צריכה להיות לקיום המצוה להקים לאחיו שם בישראל. אם זכה היבם שכל כוונתו לתיקון נשמת המת, תלד אמנם היבמה בן זכר שהוא נשמת אחיו, וזהו שנאמר (דברים כ"ה, ו'): "והיה הבכור אשר תלד", 'והיה' לשון שמחה.

כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ובכלל זה מצות יבום, שאם אדם מקיים מצות יבום, הוא מקיים את נפש המת, וכאילו קיים עולם מלא.