לאורך כל הדורות קמו מתנכלים לאומה הישראלית, הם היו שונים באופיים, וגם צורת העימות עמם היתה שונה.

הגדרה ממצה למהויות השונות של אומות העולם מהן סבל עם ישראל, רמוזה בפסוק: "והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום" (בראשית א', ב'). "תוהו" – זו גלות בבל, "בוהו" – זו גלות מדי, "חושך" – זו גלות יוון, "על פני תהום" – זו גלות אדום".

הרמב"ם כותב ב"אגרת תימן", שמקור שנאת האומות לישראל הוא הקנאה הפנימית הרוחשת במעמקי ליבם על כך שלנו יש תורה, בעוד שלהם אין. ועל כך שאנו נבחרנו כעם סגולה. הביטוי החיצוני של אותה קנאה הוא בתהום של רדיפות, נגישות וצרות.

קיים הבדל מהותי בין גלות יון לגלות אדום. אמנם שתיהן גלויות קשות, ומשתיהן סבל עם ישראל צרות צרורות, אך, כאמור, קיים שוני ביניהן.

"תהום - זו גלות אדום". גלות אדום היא הגלות שהחלה בזמן חורבן בית שני ונמשכת למעשה עד ימינו. בגלות זו הצרות הינן כה קשות וכה רבות, עד שהן נמשלו לתהום שלא ניתן לראות את סופו.

הצרות שהגיעו אלינו מידי היוונים שונות לחלוטין. "חושך – זו גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל". מהות החושך הוא הסתרת האמת. זו היתה דרכה של יון, להעלים את האמת ולסמא את עיניהם הרוחניות של ישראל. הצרות שגרמו היוונים התבטאו בתרבות זרה ומחשיכה, שביקשו לכפות על היהודים.

אורח החשיבה היווני גורס, כי האדם בחכמתו ובתבונתו מסוגל להגיע להישגים רבים ואדירים, אולם זהו השיא. מעבר לכך אין ביכולתו להגיע. כל ענין שלא ניתן להשיגו באמצעות החושים והתבונה האנושיים, אינו קיים.

נקודת המוצא של התורה שונה בתכלית. אין כתורתנו המעלה על נס את האדם, בהיותו נזר הבריאה. אולם עם כל חשיבותו, אין האדם עומד במרכז ההוויה. הבורא הוא העומד במרכז ההוויה כולה. גם יקרת האדם נובעת מכך שהוא נברא בצלם אלוקים, וכפי שנאמר: "חביב אדם שנברא בצלם".

מכאן, נובעים גם שינויי היחס לחכמה ולתעודתה. בעוד שפיסגת השאיפה ביון היתה למצות מהאדם את מרב תבונתו, ועל ידי כך לשפר ולהעלות את רמתו האנושית, דעת תורה גורסת כי תכלית האדם לדבוק בבורא וללכת בדרכיו. כל המצוי בעולמנו, כולל חכמת האדם, יש להם מקום בהיותם מסייעים להשגת המטרה - השגת קרבת ה'.

יוון הצטיינה בהשכלתה הגבוהה. היוונים הגיעו להישגים מרשימים, על פי רמת הימים ההם, בתחומי המדע, הפילוסופיה ועוד. אולם היוונים לא השכילו להגיע להכרת אחדות הבורא. חכמתם עמדה להם להבין תופעות שונות בטבע, אולם את עיקר העיקרים, את הכרת הבורא, הם לא ידעו, ונותרו להאמין בהבלי אליליהם.

חכמת הטבע מתבטאת בחשיפת החוקיות של תופעות שונות ובמציאת נוסחאות המגדירות את החוקים השולטים בטבע. אולם העיקר חסר, והוא ההכרה שגורם אחד ויחיד ניצב מאחרי כל התופעות כולן, שדברו של הבורא הוא המפעיל ומהווה את כל הבריאה.

זו אחת הסיבות שבגינן מכנים את חכמת יוון בשם: "חכמה חיצונית". חכמתם התרכזה בחקר חיצוניות הבריאה, בחוקי הטבע השונים, ביופי ובנוי החיצוניים. הם המציאו אידיאולוגיות שגרסו שאין צורך להתעמק בפנימיות. זו היתה תמצית שיטת יוון, ואותה הם ביקשו להשליט על ישראל.

מה רחוקה גישה זו מגישת האמת של היהדות, שאמנם מעניקה מעמד מסויים לחכמות הטבע, אולם היא יודעת שעיקר העיקרים הוא ההתרכזות בפנימיות התופעות, בדבר ה' המקיים את כל ההווייה. הקב"ה הוא המחיה ומהווה את כל המציאות, ועיקר מגמת האדם בעולמו צריכה להיות התקשרות אל הבורא ויראה מפניו. מתוך העדפת הפנימיות על החיצוניות עם ישראל יודע להעלות על נס את העיסוק בתורה, שהוא הביטוי המובהק לדבר ה', ומבין שכל שאר החכמות, עם כל חשיבותן, הן טפלות לחכמת התורה.

לצורך ההבדלה בין דברים הנראים במבט שטחי כזהים, זקוקים לשני כלים: לנר ולעיניים פקוחות. גם מי שעיניו פקוחות לא יוכל להבחין בחשיכה, וגם כאשר האור הוא במלוא תוקפו, עיוור לא יוכל ליהנות ממנו. אכן, בהאיר האור יוכל הרואה להבחין בשוני שבין האמת לזיוף.

החכמה החיצונית אינה מבינה בערכה של פנימיות. לפי השקפתה איך היא תשתווה ליופי חיצוני נראה ומוחשי? לפניך פסל תלת-מימדי שמאות שעות הושקעו בייצורו. הרבה מאמץ וכשרונות אמנותיים ניכרים שיכללוהו עד שהוא דומה לאדם חי. הימצאות הנשמה בגוף נחשבת כאפסיות בעיני מי שגישתו מתמקדת בקליפה השטחית החיצונית. אולם במבט של פנימיות, אדרבה, אין כלל מכנה משותף בין פסל דומם לאדם חי. למרות הדמיון הפעוט שבין שני העצמים, הרי הם שונים לחלוטין, וכל השוואה ביניהם אינה אלא פרי דמיון.

הגזירות העיקריות שגזרו היוונים והמתייוונים, היו בארבעה נושאים המנוגדים ישירות לתרבות היוונית. הם גזרו שלא ללמוד תורה, כי תורת ה', בעצם מהותה, היא הניגוד הגדול לראייה הגשמית אותה טיפחו היוונים.

הם גזרו שלא למול את הבנים, כי מצוות מילה מכוונת נגד הטבע הגשמי, שהרי גשמיות האדם נקבעת לפי לידתו, והוא נולד ערל ולא מהול. מצוות המילה היא הכרה בשיעבוד האדם לכח רוחני עליון, לברית עם הקב"ה.

כמו כן, הם גזרו על שמירת השבת, כי השביתה בשבת היא ביטול מעשה האדם הגשמי, כאות להכרה בשלטונו של הקב"ה, בורא שמים וארץ.

גם הגזירה על קידוש החודש נגזרה משום שהתורה מעניקה לבית הדין ולחכמי התורה כח לקבוע ואף לשנות את הזמנים שלא לפי המהלך הגשמי של העולם. זהו מהלך שאין תרבות יוון מסוגלת לסובלו.

כל מי שטעם, ולו במעט, מצוף התורה יודע שכולה תוכן פנימי ועמוק, החותר עד השיתין של ההוויה ושל נפש האדם כאחת. דעת התורה בזה לחיצוניות שטחית ורואה בה סכנה מוחשית. בשל חדירתה לפנימיות, תורתנו היא תורת חיים שהוראותיה חייבות להתבצע. חכמות יון החיצוניות, לא התיימרו לחייב את האדם, והוא עצמו לא התקדם על ידן מבחינה רוחנית-ערכית.

ברוח זו יובהר גם יחסה של היהדות ליופי. התורה מרשה ליופי של יפת דריסת רגל באהלי שם, אולם כל זה בתיחום ברור ולא על חשבון זניחת הפנימיות. השלימות האמיתית של היופי קיימת רק כאשר היא עולה בקנה אחד עם התוכן הפנימי, שאם לא כן זיופו טופח על פניו.

מצוות נרות חנוכה מלמדת שלא ללכת שולל אחרי נוי חיצוני, שיש להשתדל לחשוף את האמת; על אור נרות החנוכה להאיר את דרכנו בחיים, כנבואת הנביא: "כי הנה החושך יכסה ארץ... ועליך יזרח אור ה'" (ישעיה ס', ב').

נס הנצחון על היוונים ועל המתייוונים, שאירע בימים ההם, הוא סיכום ביניים של המאבק בין תורת ישראל לתרבות יוון. המאבק עצמו לא התחיל אז, ושורשיו נעוצים בדורות קודמים. הוא גם לא הסתיים באותם ימים, אלא הוא ממשיך לאורך כל הדורות. הוא מתרחש גם לנגד עינינו, בזמן הזה.

שורש המאבק - הניגוד בין רוחניות לגשמיות!