בדרום ההיכל עמדה מנורת הזהב. המנורה היתה יצירה מרהיבה, שובת עין ביופיה. היא הותכה באש קודש ויצאה ממנה בשלמות, מחוטבת ומעוטרת בכפתורים ופרחים. כולה עשויה מקשה אחת, זהב טהור מזוקק.

נאמר בתורה: "ועשית מנורת זהב טהור, מקשה תיעשה המנורה ירכה וקנה, גביעיה, כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו" (שמות כ"ה, ל"א-ל"ב). המנורה כוללת סמלים רוחניים שונים, נפרט מעט:

"ועשית מנורה" - האדם הוא כמנורה. מוכן להאיר על ידי התורה שהוא לומד והמעשים הטובים שהוא מקיים. גובה המנורה שמונה עשר טפחים, כמידת אדם בינוני. עליו לדאוג שהוא עצמו יהיה יקר וחשוב כזהב, ושיהיה טהור מכל סיג של עוון וחטא.

התנאי להחשבת האדם כמנורה טהורה, הוא קבלת ייסורים ומרוק כל בדיל בלתי טהור מנפשו - "מקשה תיעשה המנורה". הכאות הקורנס - שהן משל לייסורים - בונים את המנורה. כולה "מקשה", אין היא מורכבת מחלקים נפרדים. משל הוא לאחדות כל האיברים, שלא יטמא אחד מהם או ירד באיכותו, וכך תיפרד איכותו מיתר האיברים.

באמצעות מנורת הזהב לימדה אותנו התורה את משמעות החיים הנאצלים. היא בישרה שסוד האושר האנושי טמון ביכולת האדם לכוף את כל ביטויי רוחו וגופו למען מטרה נעלה ועליונה, המטרה להאיר את סביבתו. מטרה לא אנוכית זו תעניק לנפש אחדות ותסיר ממנה את כבלי הפיצול האומלל, פיצול הנובע מהכוחות והיצרים הנאבקים בתוכה.

המנורה המאירה היא רמז למידות הנפש הנעלות. שש נרותיה משני צידיה פונים אל הנר האמצעי, לרמוז שעל האדם לנקוט בדרך אמצעית בלי לנטות במידותיו לכיוון הקיצוני, לא לימין ולא לשמאל.

את המנורה מצוה לדשן ולהיטיב את נרותיה. הדבר מורה שגם את המידות יש לזכך בעמל תמידי. התבוננות במנורה מורה לאדם את דרך חייו, וכיצד עליו לעבד את נפשו ולהפוך אותה לעובדת ה' ומקדשת שמו.

היהודי יודע שהמשכן אינו אתר פולחן, כי אם מקדש הנשמות. הוא בא בשעריו כדי לחדש את נפשו ולהיזכר באמיתות שלאורן יחיה, כדי להשיב את האחדות לנפשו המתפצלת מאליה בשווקי החיים, וכדי להציב את המטרה של עבודת ה' בראש מעייניו. הוא מצפה שמנורת חייו תאיר ותעניק לו מאורה המחיה.

כתוב: "כי נר מצווה ותורה אור", כל פרטי המנורה רומזים לחכמת התורה. המנורה נוצרה בדרך נס – משה רבנו השליך את ככר הזהב אל האש, ומתוכה יצאה המנורה מושלמת.

עידוד רמוז כאן לאדם, שגם אם תנאיו הסביבתיים וכישוריו אינם חוזים לו בדרך הטבע הצלחה בלימוד התורה, אם יכנס אל 'כור ההיתוך', אם יתחיל ללמוד מתוך עמל ושקידה, מובטח לו כי גם בו תאיר המנורה, ויזכה גם הוא לחלקו בתורה.

מבנה המנורה רומז, כאמור, על "שביל הזהב" הרצוי באישיות המכשירה את עצמה לקבל תורה: ששה קנים יוצאים מצידיה – שלושה מימין ושלושה משמאל, וכולם פונים אל הנר האמצעי. הקנים מסמלים את הסתעפות התכונות. המידות צריכות לפנות אל האמצע, להיות מווסתות בתבונה בדרך הממוצעת והנבחרת, היא דרך התורה.

מנורה זו לא נעשתה כדי להאיר את המקדש. מלך מלכי המלכים הוא אורם של ישראל, ואין הוא צריך אור גשמי של בני אדם. עיקר ייעודה - להאיר לישראל באור רוחני, להודיע שהשכינה שורה בישראל.

התורה מצוה על בני ישראל (שמות כ"ז, כ'): "ויקחו אליך שמן זית זך, כתית למאור, להעלות נר תמיד". שמן הזית שונה מיתר הנוזלים: "כל המשקים מתערבים זה בזה, והשמן אינו מתערב. כך ישראל אינם מתערבים עם העמים" (מדרש רבה שמות ל"ו, א'). היו אנשים בעם ישראל שניסו לא אחת להתבולל בין העמים ולהעלם מן ההיסטוריה כיישות לאומית, אך הם לא הצליחו בכך. העם, כמו השמן, נותר תמיד מובדל מכל העמים.

בהיותה דולקת במקדש היתה המנורה מפיצה את אור התורה. ממנה היה מגיע לעם שפע קודש של חכמה אלוקית. ככל כלי המקדש היתה המנורה עשויה בחכמה נעלמה. בגביעיה, בכפתוריה ובפרחיה רמוזים סודות עילאיים עמוקים. גם ברובד הנגלה לעין היתה במנורה סגולה לרומם את המתבונן בה ולהאציל על נשמתו השפעה רוחנית. ואמנם, תפקיד המנורה היה להזריח בעם ישראל את אור חכמת התורה.

את המנורה הדליקו בכל ערב ואורה האיר במשך כל הלילה. נר אחד, הוא הנר המערבי נותר דולק באופן ניסי גם לאחר שכל הנרות כבו, וממנו הדליקו את שאר הנרות.

בימים שבהם עמד המקדש על מכונו, היתה חכמת התורה מפכה בעוז בקרב העם. לימוד התורה היה עיסוקם המרכזי של רוב בני עמנו. גם העמלים לפרנסתם - היתה התורה בעיניהם עיקר, והיא היתה שיחם ושיגם. בתי המדרשות היו מלאים בתלמידים מבקשי תורה ששתו בצמא את דברי רבותיהם.

מקור החכמה היה המנורה. כידוע, שמן הזית מסמל את החכמה, וכפי שנאמר: "הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה" (ברכות כ"ח, ע"א). אור שבעת הקנים סימל את החכמה האלוקית שמעל הטבע.

בימים עברו היתה נפוצה בעם תופעת הנבואה. דרגה גבוהה זו מביאה את האדם להתפשטות מן החומר. הנבואה מדלגת על מחיצות השכל ומעלה אותו להשגות שלמעלה ממנו. אמנם גם בדורות מאוחרים יותר, כאשר אבד חזון מישראל, קיים עדיין בקרבם ה"שכל האלוקי", הוא רוח הקודש, הנאצלת על בני ישראל ומקורה בתורה הקדושה.

היהדות אינה מכחישה את קיומן של חכמות נוספות. היא אינה שוללת את העיסוק בהן כאשר חכמות אלו תחומות במקומן, כי השם "חכמה" מזכיר לכל בר דעת: "כח-מה'", כח מוגבל.

שבעת הקנים שבמנורה הם כנגד "שבע החכמות". כל החכמות שבעולם באות כולן ממקור עליון, והן יצירות של הקב"ה, אצולות מהחכמה העליונה שנתן הבורא לבשר ודם. תנאי אחד יכשיר אותן להתקיים בעולם (במדבר ח', ב'): "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" - כל הנרות צריכים להיות מכוונים, כאמור, כלפי הנר המרכזי, נר התורה, כדי להשתעבד לו ולהיות לו לעזר ולסיוע.

ידיעות נחוצות שיש בחכמות החיצוניות, כלולות בתורתנו הקדושה. חכמי התורה שבכל הדורות בקיאים היו בחכמות ובמדעים והכירו את הוויות העולם, אף על פי שלא עסקו בהם באופן ישיר. התורה הקדושה הנמשלת, כאמור, לנר האמצעי, היא שגילתה להם את צפונות הטבע, ומסרה בידיהם מפתחות לחדרי החכמה.

יחד עם ההכרה בקיומן של חכמות נוספות מזכירה המנורה את ההשקפה הצרופה, מתריעה לבל יהין אי מי לשלב ולמזג אותן עם חכמת התורה. לימוד התורה עצמו צריך להיות נקי מכל תערובת, חף מכל סיג. כל ניסיון של ערוב לימודי השכלה עם החינוך התורני, יביא ליצירת כלאיים שסופה כישלון חרוץ.

עקרון השמירה על אור המנורה הזך מומחש בחיזיון נורא ההוד שראה זכריה הנביא, וכולו סמל וחידה (זכריה ד', ב'): "ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה". המנורה שראה זכריה תוכננה באופן שאינה נצרכת לקבל הספקת שמן למאור מבחוץ. היא שואבת אותו בעצמה. כיצד? על גבי המנורה מורכב כמין ספל כדורי, "וגולה על ראשה", ומן הספל יורדות שבע מוצקות (צינורות) אל שבעת קני המנורה. באמצעות המוצקות נמשך השמן מן הגולה אל הקנים. ומניין יורד השמן אל הגולה? "ושנים זיתים עליה, אחד מימין הגולה ואחד משמאלה". הספל שעל גבי המנורה קולט שמן ישירות מן הזיתים ומזרים אותו אל נרות המנורה.

ייחודה של מנורה זו - במקוריותה, בהיותה בלתי תלויה בגורם חיצוני כלשהו. מעצמה וממקורה היא נובעת ומתברכת. הווי אומר, עצמאותה של המנורה היא הגורמת לאור להיות צלול וזך. זהו התנאי לנר התמיד שלא יועם זיוו.

בעוונותינו, חרב בית המקדש ונותץ ההיכל. כלי המקדש הלכו בשבי, נגנזה המנורה הטהורה, אך לא לחלוטין. אור תורה לא נגנז גם בגלות הארוכה. עדיין דולק נר התמיד, יוקד לנצח בהיכלי התורה ומקרין על העם.