|
מרגלים יוצרי משבר
מרגלים יוצרי משבר
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
מדוע המרגלים פעלו מתוך מטרה ליצור התנגדות ציבורית לעליה לארץ ישראל?
|
שנים עשר נציגים נבחרים למשימה לתור את הארץ, אחד מכל שבט. כולם חשובים ובני מעלה. הציפיה היא כי הם ימלאו את משימת הריגול באחריות ובהצלחה. עליהם להביא ידיעות אובייקטיביות אודות מה שראו עיניהם בארץ המובטחת.
בצאתם לדרך מדריך אותם משה: "וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה, החזק הוא הרפה" (כלומר, איכות התושבים ועוצמתם), "המעט הוא אם רב" (מספר התושבים), "ומה הארץ אשר הוא יושב בה הטובה היא אם רעה" (איכות הארץ), "ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים" (עובדה שתעיד על אומץ לב התושבים ומוכנות למלחמה), "ומה הארץ השמנה היא אם רזה, היש בה עץ אם אין" (איכות היבול), "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ" (במדבר י"ג, י"ח-כ"א).
המרגלים מגיעים אל הארץ, בוחנים, עוקבים ומסיקים מסקנות.
מאורעות מסעירים מתרחשים בארץ כנען בזמן שהותם. כדי שלא יבחינו בהם תושבי הארץ, מעסיק אותם הקב"ה בהלוויות. מדי יום מתים אנשים רבים, מעל ומעבר למקובל, ויושבי הארץ עסוקים בקבורת מתיהם. אין להם פנאי להבחין במרגלים. זהו נס! נס המלמד אותם שהבורא יסייע להם גם בעתיד לנחול את הארץ. אך המרגלים לא הפנימו מסר זה.
כששבים המרגלים לאחר שתרו את הארץ, הם בוחרים לגנות אותה דווקא בנקודה זו. הם מכנים אותה (במדבר י"ג, ל"ב): "ארץ אוכלת יושביה". הם מספרים כי המוות מכה ביושבי הארץ, שכן הם חזו מו עיניהם בעשרות לוויות...
הם מחלישים את לב העם, מתארים את גבורתם של יושבי הארץ ואת הקושי הגדול לכבוש אותה. באופן מודע הם פועלים מתוך מטרה ליצור התנגדות ציבורית לעליה ארצה.
רק יהושע בן נון וכלב בן יפונה, שאף הם היו בין המרגלים, מביעים דעה שונה ומבקשים מהעם לשמוע לקולו של משה רבנו המייצג את דבר ה' (במדבר י"ג, ל'): "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה". הם מנסים לחזק את לב העם ולהחדיר בו אמונה ובטחון בצור ישראל.
המרגלים שהו בארץ ארבעים יום, תרו אותה ככל שיכלו. הם הופיעו במחנה, ועל כתפיהם מוטות הנושאים את מיטב פירות הארץ, שאין כמותם לטיב ולגודל. וכך הם ממשיכים:
"באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה. אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות, גדולות מאד, וגם ילידי הענק ראינו שם. עמלק יושב בארץ הנגב וגו'" (שם י"ג, כ"ז-כ"ט).
הדברים דברי אמת. משה תבע מהם דיווח על המתרחש בארץ, והם אמנם הגישו דו"ח מפורט ונאמן, מדויק בפרטיו. אולם הם הוסיפו מילה אחת המובלעת ומוצנעת בדבריהם. מילה המסגירה את נבכי לבם הבוגדני: "אפס", "אפס כי עז העם".
הם לא הסתפקו בתיאור העובדה כי "עז העם", ואת הערכת המצב ישאירו בידי משה. הם הכריזו באוזני העדה כולה: "אפס כי עז העם". כלומר, אנו רומזים לכם בזאת כי אין לנו סיכוי לכבוש את הארץ. בתוספת מילה זו הם העניקו כיוון לדיווח המודיעיני, יצרו קונספציה מכשילה, מסכו רפיון וחסרון אמונה בקרב השומעים, ובנו רקע נוח להמשך מתקפתם הפסיכולוגית. מתקפה שמטרתה להניא את לב העם מלעלות לארץ ולכבשה.
והם הוסיפו (במדבר י"ג, כ"ח): "וגם ילידי הענק ראינו שם" - להגביר את אפקט הפחד. וכן אמרו: "עמלק יושב בנגב", אותו עם שכבר התגרה בעם ישראל בעבר נמצא גם בארץ.
מתוך מחנה המסיתים קמו שניים שאזרו אומץ ויצאו חוצץ נגד ההסתה המכוונת. השניים - כלב בן יפונה ויהושע בן נון. בשמעם את דברי המרגלים, הם חשו כי פורענות נוראה מתקרבת. בניסיון למנעה הם פעלו מיד, התייצבו בעוז מול זרם הבגידה באלוקים שהלך וגאה (שם ל'): "ויהס כלב את העם אל משה ויאמר: עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה".
זוהי שפת האמונה. גם הם הכירו היטב את העובדות בשטח. גם הם פגשו את ילידי הענק, אולם ההתייחסות לכל אלה היתה שונה. למרות הכול הם אמרו: "עלה נעלה". כלב הפיח בהם תקווה מחודשת, שאכן יוכלו לעלות ולכבוש את הארץ.
כתגובה הסירו המרגלים את מעטה הרמז שבו עטפו את דבריהם הראשונים. החשש שמא יצליח כלב להטות את לב העם, הניע אותם לדבר גלויות (שם ל"א): "לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו".
הדברים נקלטו בלבבות, והעם נשא את קולו בבכי. בעקבות בכיה של חינם זו נגזר על דור המדבר להישאר בו, ואל הארץ לא יבוא.
השאלה המכאיבה והמתבקשת מאליה היא: כיצד יתכן קיטוב עמדות שכזה בתוך מחנה המרגלים, בהערכת אותן העובדות?
חז"ל גילו לנו את צפונות התת מודע של המרגלים בעת יציאתם לשליחות הריגול. מקור המעשה נעוץ תמיד במידות הנפש. המידות הן הן מקור המעשים.
המרגלים חששו שמא בארץ כנען הם יאבדו את משרתם כנכבדי שבטם, ומכאן החלה התייחסותם השלילית לכיבוש הארץ. המידה שהתעוררה לפעול מוצאת תמיד אחיזה כלשהי במציאות, אחיזה המצדיקה את פעולתה. המרגלים מצאו קוברי מתים בכל מקום שהגיעו אליו, וכאן מצאה תכונת נפשם השלילית מקום להתגדר בו.
בני ישראל בכו כל הלילה, ובגללם אנו בוכים עד היום באותו תאריך, הוא ליל תשעה באב. דיווח המרגלים על המתרחש בארץ כנען, ארץ הייעוד והחלום, גרם להם דיכאון, ייאוש ובכי. הם שילמו ביוקר על בכיה זו: ארבעים שנות נדודים ומות כל דור יוצאי מצרים במדבר סיני, ככתוב (במדבר י"ד, ל"ב-ל"ג): "פגריכם אתם יפלו במדבר הזה... ארבעים שנה".
מדוע נגזר על העם עונש כה כבד? במה חטאו?
עונשם של המרגלים מובן. הם גרמו לירידה מן הארץ בטרם עלו אליה. הם עיכבו את הגאולה בראשית דרכה, והם גם נותני הטון לשונאי הארץ בכל הדורות. בשם האינטרס הכיתתי הצר הם הסיתו את העם להישאר במדבר. אבל העם במה חטא?
כלום היה על העם לדחות את דיווח המנהיגות הנבחרת שנשלחה למשימת הריגול בארץ? למי הם חייבים להאמין, למשה, שכלל לא ביקר בארץ, או לשליחיו, שאותם מינה אישית בסמכו על יושרם ? ואולי טמון חטא העם בכך שלא נהה אחרי שני יוצאי הדופן שבמשלחת המרגלים, אשר טענו בכל חום לבם (שם י"ג, ל'): "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה".
כלום אין זה טבעי לשמוע בקול הרוב הטוען (שם י"ג, ל"א): "לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו"? וכי אנו היינו נוהגים אחרת?
זאת ועוד, המתבונן בכתובים ובפרשנות חז"ל הנלווית, יבחין שהעם נפל קרבן לתעמולה מתוחכמת ובנויה כדבעי. מנהיגים אלו היו מיומנים בהעברת מידע סלקטיבי שיצמיח את התוצאות הרצויות להם. הם תכננו היטב את דבריהם. הם דאגו שהדברים ישפיעו את ההשפעה ההרסנית שבה חפצו, בלי לגלות את כוונותיהם האישיות הנסתרות.
המרגלים לא הסתפקו במילים. הדרמה שיחקה אף היא תפקיד בהצגת "העמדה הרצויה". וכה מדווח המדרש (ילקוט שמעוני פרשת שלח):
"כיון שבאו מתור הארץ, עמדו ופיזרו עצמם כל אחד ואחד בתוך שבטו. ומתנפל לתוך זווית של ביתו, ובניו ובנותיו באים אליו, והיו אומרים לו: 'מה לך?'
ובעוד הוא עומד, עושה עצמו נופל לפניהם, ואומר להם: 'אוי לי עליכם, בני ובנותי, היאך האמוריים עתידים לשלוט בכם. מי יוכל לראות פני אחד מהם!'
מיד כולם גועים בבכיה... עד שהיו השכנות שומעות את הדבר, והיו בוכות אף הן. עד שהיתה משפחה למשפחה שומעת, עד שהיה כל השבט בוכה. עד שנעשו ששים רבוא חבורה אחת (שם י"ד, א'): "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא".
קראו פעם נוספת מדרש זה ותבינו מהי תעמולה משובחת. למראית עין הם הפגינו דאגה עמוקה לגורל צאצאיהם בארץ המלחמות, כנען. העם התרשם מ"כנותם", ובכיים התפשט בעם כולו.
אם כן, מדוע נחשבת התרשמות העם מדברי המרגלים לחטא כה גדול? מי הוא האיש המסוגל לעמוד מול מתקפה תעמולתית בהיקף ובעצמה כאלו?
אכן, העונש האלוקי מגלה אמת קשה: בכל התנאים ובכל המצבים שומע האדם מבעד לעובדות ולערפל המילים את מה שהוא רוצה לשמוע!
עקרונית, מדוע לא הפעיל העם את ההיגיון ואת הזיכרון ההיסטורי שלו, כששמע את דיווח המרגלים על חוסנו של יושב הארץ? מדוע החל מיד לבכות בלי לעצור לרגע ולשאול את עצמו: מה קורה כאן, בעצם ממי אנו מפחדים? וכי חזקים הכנענים מן האלוקים שהכה את מצרים, "מלכת הממלכות", בעשר מכות והטביע את צבאה בים סוף?
אם שאלה זו כלל לא עלתה על ליבם, אם הסכים העם לדיווח השלילי על ארץ ישראל, סימן הוא, שהדיווח תאם את המאוויים הנסתרים החבויים בתת המודע שלהם. זאת מכיוון שהדבר לא נבע ממורך לב, אלא משום שהארץ היתה מאוסה בעיניהם, וכמו שאמר הכתוב (במדבר י"ד, ל"א): "וטפכם, אשר אמרתם לבז יהיה, והביאותי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה".
"מיאוס הארץ הוא שעמד עלינו לכלותנו בכל הדורות, ובעבורו גלינו מעל הארץ... ואין שום מבוא לשוב אל שלמותנו, כי אם בשובנו אליה" (ספר עקידת יצחק).
דברים כדרבונות. הנחשף לתעמולה ומושפע ממנה מבטא בכך רצון כמוס כלשהו הפועל בלבו פנימה. הטיית אוזן העם לדברי המרגלים דווקא ולא להגיונם של משה, כלב ויהושע, מגלה כי שונאים הם בנבכי לבם את ארץ ישראל. לא הדיווח ה"אובייקטיבי" שכנע אותם. הדיווח העניק לגיטימציה לרצונם, והעונש שבא עליהם הוא הראוי להם. מאסתם בארץ חמדה, ולכן לא תבואו בשעריה.
|
|
|
|