גלות יוון

ארבע גלוית היו לישראל מחורבן בית ראשון ועד ימינו: גלות בבל, גלות מדי-פרס, גלות יוון וגלות אדום. על פי המסורה, ימי שלטון מלכות יוון על ישראל היו 180 שנה, משנת 3442 לבריאה עד שנת 3622, החל באלכסנדר מוקדון הגדול וכלה באנטיוכוס. נצחון החשמונאים ונס חנוכה ארעו בימי המלך האחרון.

הזוהר הקדוש מתאר את גלות יוון וכן את שאר הגלויות על פי פסוק במראה המרכבה שראה יחזקאל הנביא, ובו נאמר: "וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון, ענן גדול, ואש מתלקחת, ונוגה לו סביב, ומתוכה כעין החשמל מתוך האש" (יחזקאל א', ד'). "רוח סערה" – גלות בבל (עיין רש"י), "ענן גדול" – גלות מדי-פרס, "ואש מתלקחת" – גלות אדום, "ונוגה לו סביב" – גלות יוון.

הכינוי "נוגה" ניתן למלכות יוון כי אין לכל המלכויות דרכים קרובות ובעלות זיקה לדרך חכמת התורה כמו במלכות יוון. גם השפה היוונית באה ממקור הקרוב ללשון הקודש. אולם התרבות היוונית העדיפה את הגוף החומרי על פני הנפש הנצחית. לכן, ניצחון החשמונאים הוא ניצחון רוחני המורה על אמונה שלמה.

אילן היוחסין של יוון

שבעים האומות יצאו מנח אחרי המבול. נח הוליד את שם, את חם ואת יפת. משם יצאו 26 אומות שהתפשטו ביבשת אסיה ובארץ כנען. מחם יצאו 30 אומות שירשו את יבשת אפריקה, ומיפת יצאו 14 אומות שהשתקעו ביבשת אירופה.

למרות שיפת היה בכורו של נח, אין הוא מוזכר בתורה אלא אחרי שם אחיו, משום ששם היה צדיק ואברהם אבינו היה מיוצאי חלציו. הפסוק: "יפת אלקים ליפת, וישכון באהלי שם" (בראשית ט', כ"ז) מורה שגדלות יוון יוצאת אל הפועל רק כאשר היא מסייעת לבני שם.

בעבר הרחוק היתה יוון העתיקה מורכבת ממדינות קטנות רבות, אך במרוצת השנים היא התפצלה לשתיים. האחת - בדרום חצי האי הבלקני, ובירתה העיר ספרטה, נודעה במשמעת הצבאית הנוקשה של חייליה. השניה התרכזה בעיר אתונה, הידועה כעיר של חכמים. שתי מדינות אלו התנגדו אחת לשניה, ופרצה ביניהן מלחמה קשה.

בצפון חצי האי הבלקני שכנה מקדוניה. עד עלותו של פיליפוס לכס המלוכה, נחשבה המדינה כשפלה ועניה, אך בתקופת מלכותו הוא הצליח ללכד את בני עמו למדינה איתנה, ואף התחיל לכבוש את יוון ועריה.

אורו של המלך פיליפוס שקע, כאשר נפל במלחמה נגד פרס. הוא הותיר אחריו בן צעיר לימים, אלכסנדר שמו, שהצליח בממדים גדולים ובלתי צפוים.

אורו של המלך אלכסנדר

בשנת 3442 עלה אלכסנדר על כסא אביו. בן תשע עשרה שנה היה. את חכמתו קיבל מרבו אריסטו, ראש הפילוסופים. אחת ממטרות מלחמותיו היתה להפיץ בעולם את תורת רבו, את החכמה היוונית והתרבות ההלניסטית.

במהירות הבזק הצליח אלכסנדר לכבוש מדינות. פחדו נפל על כל מי ששמע את שמו. לאחר שלכד את אסיה המערבית, יצא אלכסנדר למלחמה נגד פרס כדי לנקום את מיתת אביו. דריוש מלך פרס יצא לקראתו בראש חיל גדול, אך כאשר ראה שלא יוכל לעמוד נגדו, ביקש דריוש סדר כניעה. הוא שיגר מנחת כסף וזהב אל המלך היווני אך ללא הועיל. אלכסנדר היכה את חיל פרס לפי חרב, ושבה ממנו שבי רב. גם המלכה וילדיה נשבו ביד המלך. מלך פרס ברח על נפשו, ולבסוף נהרג על ידי אנשי צבאו. כאשר מצא אלכסנדר את גווייתו הוא קונן עליו וקבר אותו בקברי המלכים.

עם כל זאת, עדיין לא שככה חמת המלך, עד שהצליח לכבוש את כל המדינות שבאו בברית עם דריוש, מצרים, אדום ועוד. בדרכו למצרים הביס את עכו ואשקלון. העיר צור לא נכנעה לפניו, וכאשר ארכו לו ימי המצור, החליט לבקש עזרה מהיהודים בירושלים.

שמעון הצדיק מול סנבלט החורוני

בשנת 3448, לפני שכבש את פרס, שיגר המלך אלכסנדר מכתבי בקשת עזרה אל הכהן הגדול בירושלים, שמעון הצדיק, וביקש ממנו לשלוח אליו חיל סיוע, מזון לאנשי צבאו ואת המס השנתי שהיו שולחים עד כה למלך פרס. למרות הפחד שנפל עליהם, הם לא נענו לפקודת אלכסנדר.

השומרונים, ששנאת היהודים בערה בליבם, הזדרזו להיכנע למלך. הפחה, סנבלט החורוני, יצא לעזרתו עם 8,000 איש לסיוע במצור, ואכן, הוא מצא חן בעיני המלך. לאחר שבעה חודשים כבש אלכסנדר את העיר צור.

סנבלט הלשין לפני מלך יוון על עיר הקודש והמקדש. ברמאותו השפיע עליו למכור לו את מקום המקדש כדי להחריבו!

כאשר שמעו אנשי ירושלים את העומד להתרחש, אחזם פחד גדול. הכהן הגדול, שמעון הצדיק, לבש בגדי כהונה ויקירי ישראל עמו, כל הלילה הללו מהלכים מצד זה והללו מהלכים מצד זה.

כשעלה עמד השחר, אמר להם אלכסנדר: "מי הם הללו?" ענו לו: "הללו היהודים שמרדו בך". כיון שהגיעה הקבוצה הראשונה, אמרו למלך: "אנו אנשי ירושלים ובאנו להקביל את פני המלך".

כיון שראה אלכסנדר את שמעון הצדיק, ירד ממרכבתו והשתחוה לו. אמרו לו: "מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה?" אמר להם: "דיוקנו של זה אני רואה כשאני יוצא למלחמה ומנצח".

שאל המלך את הכהן הגדול: "למה באתם?" ענה לו: "מקום שאנחנו מתפללים עליך ועל מלכותך שלא תחרב, יבקשו הגויים הללו ותתן להם". "מי הם?" אמר לו: "הכותים העומדים לפניך". "הרי", הגיב המלך, "הם מסורים בידיכם".

קם אלכסנדר מוקדון וקילס את הקב"ה (ויקרא רבה, י"ג) ואמר: "ברוך ה' אלוקי שמעון הצדיק!"

סיורו של אלכסנדר בירושלים

תקופה חדשה נפתחה ביחסים בין מלך יוון לחכמי ישראל. היחס החל בכבוד רב כאשר שמעון הצדיק הביא את אלכסנדר לבית אלוקינו. המלך התרשם מאוד מכל אשר ראו עיניו. ב"ספר יוסיפון" מובאת תגובת אלכסנדר: "ברוך ה' אלוקי ישראל, אלוקי הבית הזה! אשריכם שאתם עבדיו, המשבחים לפניו במקום הזה!"

כשהגיעו לבית קדשי הקדשים, אמרו לו: "עד כאן יש לנו רשות להיכנס, מכאן ואילך אין לנו רשות להיכנס". רגז המלך, אך לאחר מכן התפייס. הוא ביקש שיעשו פסל בדמות דיוקנו, וישימו אותו בין האולם למזבח! ענה לו שמעון הצדיק שאסור לנו לעשות פסל, אולם זכר גדול יותר יעשה לו. כל בני הכהנים הנולדים בשנה זו ייקראו על שמו - "אלכסנדר". הדבר נשא חן בעיני המלך, מכאן המקור לשם אלכסנדר שהתפשט בעם ישראל עד היום הזה.

רבותינו מביאים שיחה בין אלכסנדר מוקדון לחכמי ישראל. הוא שאל אותם עשר שאלות פילוסופיות. לבסוף הודה להם וברך אותם.

גיבור נערץ היה אלכסנדר, וגם נדיב לב. הוא תרם כסף וזהב לבית המקדש, ותמך בחכמי ישראל. גם בארצות התפוצה, שהיו תחת שלטונו, הושיט אלכסנדר עזרה לבני ישראל.

המאבק הרוחני

שמעון הצדיק, הכהן הגדול ומשיירי כנסת הגדולה, כיהן כמנהיג העם וכראש חכמי ישראל. מצד שני, עמד אלכסנדר כשליח רבו אריסטו להפיץ את החכמה היוונית.

בעל "פרי צדיק" (חנוכה א') מבליט את המאבק, ואלה דבריו: "עיקר גזירות היו בזמן היוונים, שהם היו בקליפה זה לעומת זה, כנגד קדושת תורה שבעל פה שעיקר התפשטותה היה על ידי שמעון הצדיק, שהיה משיירי אנשי כנסת הגדולה וממנו התחילה שלשלת המשנה. ובימיו היה אלכסנדר מוקדון, ואז התחילה חכמה יוונית על ידי אריסטו, שהיה בקליפה נגד קדושת תורה שבעל פה, שגם הם חידשו חכמה ומוסר מלבם בהנהגת דרך ארץ. ועל כן רצו לבטל תורה שבעל פה מישראל".

כבר בזמנם, בדורות שקדמו לחשמונאים, נוצר שורש הסכנה. אמנם אלכסנדר התרשם מהסיור בירושלים, והביט באופן חיובי על היהדות ועל קדושת התורה, אולם, מצד שני, הוא הרשה אחר כך לכותים לבנות מקדש בהר הגריזים, דבר שהביא לפיצול בקרב העם והתעה אותם.

המקדש בהר גריזים

בצאתו מירושלים בדרכו לכבוש את פרס, הגיש לו צורר היהודים, סנבלט החורוני, כתב בקשה לבניית מקדש בהר גריזים. הוא החניף למלך אלכסנדר ושיחדו, והביא הוכחות לכך שהוא וחתנו מיוחסים ליהוידע בן אלישיב הכהן הגדול. מלך יוון הסכים, ותוך שנה בנו הכותים כעין בית מקדש בהר גריזים.

המקדש ההוא היה למכשול גדול לבני ישראל, הם הקריבו בו קרבנות וחידשו חוקים ונימוסים שבדו מלבם. הם גם נמנעו מלכתוב ספרי תורה בכתב אשורית, כפי שציוה עזרא הסופר, ובחרו להשתמש בכתב העברי העתיק הנקרא "כתב ליבונאה".

פירצה זו גרמה לנזק עצום בחומת הדת, כעין הפירצה בימי ירבעם בן נבט שמלך על עשרת השבטים. המקדש בהר גריזים עמד כמאתים שנה, עד זמן יוחנן הורקנוס החשמונאי שהחריבו בשנת 3646.

כת הצדוקים

בתקופה זו של אנטיגנוס איש סוכו שקיבל משמעון הצדיק, יצאו שניים מתלמידיו, צדוק וביתוס, לתרבות רעה, ונמנו בין ראשוני המינים בישראל. מהם יצאו כיתות הצדוקים והביתוסים, שכפרו בתורה שבעל פה ובעולם הבא, והמשיכו להיות קוץ ודרדר לחכמי המסורה האמיתית לדורי דורות, ובפרט מאמצע תקופת החשמונאים והלאה.

צדוק וביתוס ותלמידיהם היו למדנים שהגו בתורה והתאבקו בעפר רגלי גדולי הדור, אך רוחות זרות, רוח החכמה היוונית ותרבותה, השפיעו עליהם לסטות מן הדרך. המאבק הרוחני שהתחיל בפגישה בין שמעון הצדיק ואלכסנדר נתן כלי נשק ביד כת הצדוקים שעמדו בתוקף נגד הפרושים.

כן מפרש בעל "פרי צדיק" (חנוכה): "יוסי בן יועזר היה בזמן גזירת היוונית, והוא קיבל מאנטיגנוס, שבאותו זמן פקרו תלמידיו צדוק וביתוס, כי נתפתו לחכמה היוונית ורצו להמיר דתם, רק שבושו לעשות כן, ופקרו בתורה שבעל פה המתנגדת לחכמה היוונית. יקום גם כן מתחלה נתפתה ובגד בקדושת ישראל".

רוב המתיוונים, ובפרט הקיצוניים שבהם, היו צדוקים. גם הנוצרים הראשונים באו מכת זו. זאת ועוד, חלק ממחברי "הספרים החיצונים" היו צדוקים, כמו שמבואר בספר "בינו שנות דור ודור" (עמ' רע"א): "נטייתם של מחברי ה"ספרים החיצונים" לפרש פסוקים כרצונם, מביאה אותנו בהכרח למסקנה שמגמת הצדוקים היתה לבאר את התורה לפי נוחיותם".

הצדוקים שאפו ללבוש איצטלא של הכהן הגדול, כפי שמוזכר בדברי רבותינו (יומא ס', א') שהחליפו כהן גדול בכל שנה. לעומת זאת הפרושים ראו בחכמי התורה ובראשי הישיבות מופת לשאיפתם האמיתית.

מיתת אלכסנדר מוקדון

בן שלושים ושתים שנה היה אלכסנדר ביום פטירתו. בשלוש עשרה השנים בהן ישב על כסא מלכותו כבש חלק גדול מהמדינות העתיקות, ואפשר לכנותו בשם "מושל בכיפה". ממשלתו השתרעה מאפריקה עד אסיה, ומיוון עד הודו. בכוחות אדירים העפיל על הרים והבקיע חומות מבצרים, הכה מלכי ארץ לפי חרב ולכד ערים ומדינות תחת הדגל היווני.

אלכסנדר הושפע מרוח ארצות המזרח, מהנימוסים, מהלבוש, מהפאר ומההוד, עד שנכסף ללבוש את בגדיהם, וכן עשה. זאת ועוד, בנה ארמונות בתבנית ארמונות פרס עם חצרות מפוארות, ונשא לאשה את רוקסין בת דריוש, ואף ציוה על שריו להתחתן עם נשות המזרח. הדריך אותו הרעיון לאחד ולמזג את כל העמים שיהיו לאחדים.

אלכסנדר הפקיד את שרי פרס על צבאו, דבר שעורר עליו תרעומת מצד שריו הבכירים, ולבסוף אף גרם למיתתו. הא ראה את עצמו במעלה גדולה יותר ממלך, ודרש מעבדיו לחלוק לו כבוד אלילים באין גבול לגאוותו.

קנאת שריו גדלה מאוד, הם קצפו עליו עד שביקשו להמיתו, בבוא היום השקהו שר המשקים כוס יין מורעל, אלכסנדר ראה כי כלתה אליו הרעה. ימים ספורים שכב על ערש דווי, והרופאים לא מצאו תרופה כדי להצילו. כך מת אלכסנדר מוקדון בשנת 3454, וכך הסתיימה פרשת חייו של המלך הגדול.