|
"הרפורמה הכלכלית" של יוסף
"הרפורמה הכלכלית" של יוסף
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
יוסף קנה את התבואה, הוא לא החרים אותה מאיכרי מצרים. לאיכרים היתה מוטיבציה להביא את יבולם לערים, שם יכלו למכור אותו במחיר טוב יותר מאשר בשוק החופשי העומד מול הצע מופרז.
|
יוסף הציל את כלכלת מצרים מהתמוטטות טוטלית, בהופכו את הארץ למבצר הכלכלי של האזור כולו.
תוכניתו הכלכלית של יוסף היתה פשוטה (בראשית מ"א, ל"ה-ל"ו): "ויקבצו את כל אוכל השנים הטובות הבאות האלה... ושמרו... והיה האוכל לפיקדון לארץ, לשבע שני הרעב".
רק לאחרונה החל האו"ם בתוכניות להכנת רזרבות מזון המבוססות על יסוד דומה. נראה כי במהלך ההיסטוריה של האנושות, חזרה ונשנתה בעיית החשש מפני מחסור במזון, ופתרונות דומים הוצעו כאז כן עתה. המפתיע הוא שיוסף הצליח להפעיל תוכנית כזו לפני 3,400 שנה, ואילו העולם המודרני, המצוייד בטכנולוגיה חדשנית ביותר ובארגונים בינלאומיים בעלי מערכת חוקים ממוסדת, נכשל בכך. הרעב החוזר ונשנה באסיה ובאפריקה, רעב הגובה מליוני קורבנות, הינו עדות עצובה ומבישה לחוסר האונים של האנושות. הבעיה, כמובן, אינה במודל אלא ביישומו.
"ויוסף בן שלושים שנה בעמדו לפני פרעה מלך מצרים, ויצא יוסף מלפני פרעה ויעבור בכל ארץ מצרים" (בראשית מ"א, מ"ו).
היועץ הצעיר עוזב את הארמון ויוצא לשדות, הוא עובר "בכל ארץ מצרים" כדי ללמוד את הנושא מקרוב, מהשורשים, מהסתכלות ישירה, בלי לסמוך על המומחים הרבים שהיה בידם למלא את משרדו בדו"חות עבי כרס.
"ותעש הארץ בשבע שני השובע לקמצים. ויקבץ את כל אוכל שבע שנים אשר היו בארץ מצרים, ויתן אוכל בערים, אוכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה. ויצבור יוסף בר כחול הים הרבה מאד על כי חדל לספור, כי אין מספר" (שם מ"ז–מ"ט).
חז"ל מדגישים מספר נקודות בתאור זה. יוסף קנה את התבואה, הוא לא החרים אותה. הפעלה זו של שוק חופשי איפשרה לו להוציא את תוכניתו לפועל ביתר קלות. באופן זה היתה לאיכרים מוטיבציה להביא את יבולם לערים, שם יכלו למכור אותו במחיר טוב יותר מאשר בשוק החופשי העומד מול הצע המופרז. גם לא היה צורך לבנות מערכת ביורוקרטית גדולה כדי לאסוף את התבואה בכוח, גישה אשר היתה מובילה בודאי לשחיתות.
המזון נשמר בערים, במחסנים שנבנו במיוחד למטרה זו, כדי להבטיח שהתבואה לא תתקלקל. היה יכול להיות פשוט יותר להורות לכל איכר או לכל כפר לאסוף את כל התבואה העודפת שלהם ולשמור אותה. אך מהלך זה היה נכשל. ראשית, מכיון שבהתחשב בכמות הרבה עד "אין מספר" של התבואה, היו האיכרים מפסיקים לאסוף ולשמור מיוזמתם האישית. ושנית, יש צורך בטכניקות מיוחדות כדי להבטיח שהתבואה תשמור על טריותה לאורך זמן כה רב ולא תרקב.
"ותכלינה שבע שני השובע אשר היה בארץ מצרים. ותחלינה שבע שני הרעב לבוא, כאשר אמר יוסף, ויהי רעב בכל הארצות, ובכל ארץ מצרים היה לחם" (שם נ"ג-נ"ד).
"והרעב היה על כל פני הארץ, ויפתח יוסף את כל אשר בהם, וישבר למצרים, ויחזק הרעב בארץ מצרים. וכל הארץ באו מצרימה לשבר אל יוסף, כי חזק הרעב בכל הארץ" (שם נ"ו-נ"ז).
הרעב השפיע לא רק על מצרים, אלא על האזור כולו. מכל מקום הגיעו אנשים למצרים כדי לרכוש מזון, מה שהביא אף את אחיו של יוסף למצרים.
"ולחם אין בכל הארץ, כי כבד הרעב מאד, ותלה ארץ מצרים וארץ כנען מפני הרעב. וילקט יוסף אל כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר אשר הם שוברים, ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה. ויתם הכסף מארץ מצרים ומארץ כנען, ויבואו כל מצרים אל יוסף לאמר: הבה לנו לחם ולמה נמות נגדך כי אפס כסף" (בראשית מ"ז, י"ג-ט"ו).
התורה מדגישה: "ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה" - זאת משום שכמות כה גדולה של כסף בידיו של פקיד בודד, רם מעלה ככל שיהיה, מביאה תמיד לשחיתות בכל דרגות המינויים, ודבר לא השתנה מאז.
נקודה מעניינת היא: לאחר מספר מחזורים של מכירת תבואה נאמר: "ויתם הכסף". כיצד ייתכן שתם הכסף, אם יוסף שילם בעד התבואה?
ההסבר הוא:
כאשר רכש יוסף את התבואה, עלה ההצע על הביקוש, וכפי שנאמר (בראשית מ"א, מ"ט): "הרבה מאד עד כי חדל לספור, כי אין מספר", המחיר היה בשפל. לעומת זאת, כאשר מכר יוסף את התבואה בשנות הרעב, היה ביקוש יתר, אשר החמיר יותר בעקבות הרכישות ממדינות שכנות. לכן סביר להניח שהמחירים עלו. ולמעלה מזה: מסתבר שהאיכרים בזבזו הרבה מכספם על מותרות במשך שנות השובע, ולא חסכו כסף לשבע שנות הרעב, הם סברו שהן לא תהיינה כה רעות כפי שצפו מראש.
משתם הכסף ולא היה לאנשים במה לשלם עבור התבואה, קנה יוסף מהם את הבקר, את הסוסים ואת כל הרכוש שלהם, אך גם הרזרבות הללו נתכלו במהרה.
"ותתם השנה ההיא, ויבואו אליו בשנה השנית ויאמרו לו. לא נכחד מאדני, כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה אל אדני, לא נשאר לפני אדני בלתי אם גויתנו ואדמתנו. למה נמות לעיניך גם אנחנו גם אדמתנו, קנה אותנו ואת אדמתנו בלחם, ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה, ותן זרע ונחיה ולא נמות, והאדמה לא תשם. ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה, כי מכרו מצרים איש שדהו, כי חזק עליהם הרעב ותהי הארץ לפרעה" (בראשית מ''ז, י"ח – כ').
בלחצו של הרעב, ויתרו האיכרים על אדמתם כדי לשרוד. האדמות החקלאיות הפכו לרכושו של פרעה שקנה את הקרקעות ולא החרימן. בעלי האדמות המקוריים הפכו לאריסים, ובכך הם נעשו לשוכרי האדמה והמשיכו לעבד אותה.
תהליך זה חזר ונשנה פעמים רבות במהלך ההיסטוריה. בשנות בצורת נאלצו איכרים ללוות כסף כדי להתקיים ולקנות זרעים לשנה הבאה. ומשלא הצליחו להחזיר את חובותיהם, היה המלווה, בדרך כלל עשיר בעל אדמות רבות, מעקל את האדמה תמורת חובו, ובכך נעשה אדון פאודלי (באירופה של ימי הביניים).
שיטה אגררית זו שייסד יוסף במצרים, לא היתה חדשנית אפילו באותם ימים. היא נצפתה אף במצרים. התורה מתארת את המבנה החדש במושגים הבאים:
"ואת העם העביר אותו לערים, מקצה גבול מצרים ועד קצהו. רק אדמת הכהנים לא קנה, כי חוק לכהנים מאת פרעה, ואכלו את חוקם אשר נתן להם פרעה, על כן לא מכרו את אדמתם. ויאמר יוסף על העם: הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה, הא לכם זרע וזרעתם את האדמה. והיה בתבואות, ונתתם חמישית לפרעה וארבע הידות יהיה לכם לזרע השדה ולאכלכם ולאשר בבתיכם, ולאכל לטפכם" (שם מ"ז, כ"א-כ"ד).
חמש נקודות המוזכרות בפסוקים אלו ראויות לתשומת לב מיוחדת:
ראשית, בעל הקרקע (פרעה) סיפק להם זרעים. בתקופות אחרות ובמקומות אחרים הייתה אספקה כזו נרשמת כחוב שיש לפורעו, לא כן אצל יוסף שסיפק תשומות אלו חינם ("הא לכם זרע").
שנית, דמי השכירות על השימוש באדמה ובזרעים נקבע ל-20% של היבול. באירופה של ימי הביניים, עמדו דמי השכירות הללו על 40% או 50%.
שתי סיבות אלו מביאות פרשנים רבים לטעון שתוכניתו של יוסף היתה רפורמה חקלאית נדיבה ביותר לאיכרים המצריים. הדבר שיחרר אותם מהאיום החוזר ונשנה של בצורת, והבטיח להם תקומה גם לאחר מספר שנים קשות, וכל זאת עבור מס של 20% בלבד, הרבה פחות מאשר במרבית הארצות אז והיום.
שלישית, אומנם האיכרים באו בהצעה (שם י"ט): "נהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה", אך הדבר לא התממש בתוכנית הכלכלית. האיכרים נהיו לאריסים, אבל אין שום אינדיקציה שהם נהיו גם לעבדים במובן הפשוט של המילה (העבדות של עם ישראל במאה שלאחר מכן במצרים, מוכיחה כי ל'עבדות במצרים' הייתה משמעות חמורה ורחבה יותר מתשלום של 20% דמי שכירות).
רביעית, באדמות השייכות לכהנים לא נגעו. זאת בהתאם לנהוג בכל מקום בכל מהלך ההיסטוריה, לכן אין זה פלא ש"העם" היה אסיר תודה ליוסף על מדיניותו: "ויאמרו: החיתנו! נמצא חן בעיני אדני, והיינו עבדים לפרעה" (שם כ"ה).
הנקודה החמישית ראויה לתשומת לב מיוחדת. נאמר (שם כ"א): "ואת העם, העביר אותו לערים, מקצה גבול מצרים ועד קצהו". מדוע עשה זאת? אומות כובשות נהגו להגלות את בני האוכלוסיה המקומית לארצות רחוקות, כדי להופכם לעבדים או למכרם. בשנת 719 לפני הספירה היגלו האשורים את עשרת השבטים מממלכת ישראל הרחק לצפון מזרח, שם הם אבדו לעד. לעיתים היתה המטרה הגליית העילית המקומית כדי למנוע כל אפשרות של מרד בעתיד. כך היה במקרה של גלות יהודה לבבל בשנת 586 לפני הספירה, אך שם התרחש אירוע כביר במשמעות. הגולים עצמם הצליחו לשמור על עצמאות תרבותית ולהקים קהילה חיה ומתפתחת אשר שימשה כאחד מריכוזי היהדות הגדולים ביותר.
במצרים היה מהלך הענינים שונה. האוכלוסיה לא הועברה אל מחוץ למצרים, אלא מהשדות אל הערים, לעיתים מרחק רב, אך עדין היה זה בתוך תחומה של מולדתם. הם לא נמכרו כעבדים לאדונים זרים, אלא נותרו אריסים של המלך.
מסתבר שהסיבה להעברה זו היתה רצונו של יוסף לשרת את האינטרסים של המלך הפרעוני - ההיקסוסי. ההיקסוסים היו לא רק פולשים וכובשים של המצרים הילידים המקומיים, הם גם השליטו חוקים זרים, ויצרו מעמד של רועי צאן השולט על החקלאים המקומיים. רועי הצאן הינם נוודים מטבעם, ללא קשר פורמלי או סנטימנטלי לחלקת אדמה מסויימת. החקלאים, לעומתם, חשים להפך. האיכר רואה את עצמו מושרש באדמתו שאותה ירש מהוריו, ואותה יוריש הלאה לבניו. הוא מרגיש קשור לאדמתו כמו למשפחתו, האדמה אינה "נדל"ן" אשר ניתן לסחור בו בשוק החופשי. דבר זה הינו נכון יותר לגבי חלקות אדמה קטנות, המושקות על ידי הנהר, ומעובדות באינטנסיביות על ידי אותה משפחה במשך דורות רבים. זה אכן היה המצב באזור הדלתה, אזור הכיבוש העיקרי של ההיקסוסים.
במטרה לנתק קשר של החקלאים לקרקע, ועל ידי כך לנטרל את הסכנה של פצצת זמן פנימית זו, השתמשו לכל אורך ההיסטוריה בשיטה של העברת האוכולוסיה. לעומת זאת, כאשר הופכים בעל קרקע לאריס על אדמתו שלו, יוצר הדבר רגשי מרדנות. זה יכול להוביל להפיכה נגד רועה הצאן השליט הזר, אשר בו רואים האריסים לא רק אויב פוליטי, אלא גם בעל מעמד זר, מנותק כליל ומאיים על מערכת הערכים הטבועה בהם.
וכל זאת למרות העובדה שהתנאים הכלכליים הטהורים של הרפורמה – 20% דמי שכירות – היו חיוביים מכל זוית ראיה.
יוסף לא רק העביר את האיכרים מחלקה אחת למשניה, אלא גם שלחם לערים מרוחקות. על ידי כך יהפכו האריסים ל"חקלאים עירוניים", המעבדים את האדמה אשר הוקצתה להם על ידי בעל הקרקע – אך אין הם חשים כלפיה כל קשר סנטימנטלי. במשך הזמן ישכחו את חלקות האדמה המקוריות שלהם, ויהפכו לעובדי אדמה ממושמעים. דמי השכירות הנמוכים ישמשו כפיצוי מספק להעדר הקשר של האיכר אל אדמתו. ובהתחשב בסיפוק אשר הביעו החקלאים המצריים, סביר להניח שיוסף הרגיש שהקים מערכת חקלאית חדשה, אשר תשרוד במשך דורות רבים. למעשה, היא לא החזיקה מעמד זמן רב, כפי שניתן לראות בתפנית הפתאומית שארעה כאשר "ויקם מלך חדש על מצרים". תרומתו של יוסף לכלכלה המצרים נשכחה לחלוטין והפכה לכפיות טובה בולטת. העברים, שהיו בעבר קבוצת מהגרים מועדפת ביותר, הפכו להיות המיעוט השנוא והרדוף ביותר.
|
|
|
נתקבלו 1 תגובות
פתיחת כל התגובות
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|