בין שמונת הבגדים שהיה על הכהן הגדול ללבוש בבית המקדש, בלט החושן בייחודו. בתוככי החושן היו נתונים האורים והתומים, המכילים את השם המפורש של ה' שבאמצעותו היו שואלים את פי ה' בעניינים גורליים, ומקבלים תשובה על ידי הכוהן הגדול.

החושן היה מונח על לבו של אהרן. כאשר הטיל הקב"ה על משה רבנו את השליחות לגאול את ישראל ממצרים, חשש משה שתחלש דעתו של אחיו הגדול, ולכן, הוא סרב לקבל על עצמו את התפקיד כדי שלא לגרום עוגמת נפש לאחיו אהרן.

אולם הקב"ה גילה למשה שאהרן אחיו גדוש הוא באהבת ישראל, וישמח בלבו שמשה יקבל את התפקיד הנשגב. בשכר נקיות לב זו זכה אהרן ללבוש את החושן על לבו ולהאיר ממנו לכל ישראל.

תמימותו ושלמותו של החושן חייבו שיינשא על לב שהוא תמים ושלם. ואמנם, כאשר לבש אהרן הכהן את בגדי הכהונה, היו כל כוונתו וכל מעייניו נתונים לשם שמים, וכפי שנאמר (ויקרא ט"ז, ל"ז): "ויעש כאשר צוה ה' את משה".

כדי להאיר את משפט בני ישראל, הוצרך אהרן להיות חדור בתכונה נוספת הדורשת אף היא טהרת לב, והיא אהבת ישראל. ליבו של אהרן נקי היה מכל רבב אנוכיות, ומסוגל היה להיות סמל לאהבת ישראל מופלגת.

הסגולות המיוחדות הללו של אהרן הכהן, הן אלו שהכשירו אותו לענוד את חושן המשפט. ליבו האוהב, הרחום והטהור של אהרן התאחד עם נשמות כלל ישראל כאשר נשא על ליבו את חושן המשפט.

משמעות הפסוק: "ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחושן המשפט על לבו" (שמות כ"ח, כ"ט), כוללת בפנימיותה את הקביעה שאהרן נשא את שמות בני ישראל בתוככי ליבו, לב שהיווה סמל לדברי המשנה: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א', י"ב).

החושן נארג מחמישה מיני חוטים: זהב, תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש. כל אחד מן החוטים, מלבד הזהב, היה כפול ששה, וחוט של זהב נשזר עם כל אחד מהם.

על צידו הקידמי של החושן, היו שתים עשרה משבצות זהב שהיו ערוכות בארבעה טורים – שלוש בכל טור – והן היו ממולאות בשתים עשרה אבנים יקרות, השונות זו מזו באיכותן, בציבען ובסגולתן. על שתים עשרה האבנים היו מפותחים שמות י"ב שבטי ישראל. אבן אחת לכל שבט.

שם השבט שנחקק על האבן הצביע על השייכות שהיתה לשבט עם האבן המסויימת הזו דווקא. השילוב של האבן, של צבעה ושל שמו של השבט, הצביע על מהותו, על תכונותיו ועל קשרו לבורא ולעולם. החושן ייצג את תכונות כל השבטים, ובו התאחד כל עם ישראל. גם תשובת ה' שהאירה על החושן, היתה קשורה לקדושתו ולייחודו של העם כולו, ששמות שבטיו נחקקו על האבנים. קשר זה שנשא הכהן על ליבו, קישר את השבטים לבורא.

כאשר עלתה על הפרק שאלה בענייני הציבור, היה המלך שואל את פי הכהן הגדול הלבוש בחושן המשפט, והאותיות שהיו מאירות היו מספקות את תשובת הקב"ה לשואל.

בספרי הנביאים מסופר לא אחת על שאלות כבדות משקל ששאלו בני ישראל את ה' באמצעות חושן המשפט, והם פעלו בעקבות הנחייתו. מלחמות ודרכי פעולה אחרות נחתכו באותיות המאירות על לוח לבו של הכהן הגדול.

בדורו של יהושע, כאשר נתבעו ישראל על עוון המעילה שמעל עכן בחרם, הוברר עניין זה באמצעות אבני החושן. כיצד? כל שבט שהיתה מצווה בידו, היה מגיה אורה (האור היה מבהיק), ושבט שהיתה עבירה בידו, לא היה מגיה אורה. באופן זה ידע יהושע שמשבט יהודה מעל אי מי בחרם, ואמנם הוא הפיל גורלות ונלכד עכן משבט יהודה.