המכבים עצמם היו חסידי עליון ומסרו את נפשם עבור ה' ועבור תורתו ומצוותיו. לולא התקוממותם לא היה המשך לעם ישראל, ורק בזכותם נותר העם במתכונתו הנצחית, והוא קיים כך עד היום. הם הקימו מלכות שכולה קודש, טיהרו את בית המקדש וקידשו שם שמים, כאשר כל עמי העולם, ראו עין בעין שה' מסייע גם לחלשים ולמועטים כאשר הם עובדי ה'. נצחונם חרג לחלוטין מהמקובל בעולם כולו.

גם נסים גדולים ארעו להם, והמפורסם שבהם הוא נס פך השמן שזיכה אותנו בשמונת ימים של הלל והודיה לה'. אך למרות העובדה שהם היו צדיקים בחסד עליון וגם כוונותיהם היו טהורות, המשך הדורות שיצאו מהם היה שונה. צאצאיהם, מלכי חשמונאי העתידיים, חטאו בחטאים חמורים, הסתכסכו זה עם זה ועם אוייבים מבחוץ, הכניסו לארץ את המעצמה הרומית, שהלכה והתעצמה באותה התקופה והפכה בסופו של דבר למחריבת בית המקדש, והיא זו שהגלתה את טובי בני יהודה מארצם.

בגלל טעויות קשות מאד של מלכי חשמונאי האחרונים, הגיע למלוכה הורדוס, העבד האדומי, שעריצותו הרקיעה שחקים והוא הרג ולא חמל על בית יהודה.

בין השאר הוא נשא את מרים בת בית חשמונאי בעל כורחה כדי 'לטהר' את יחוסו, אך מרים קפצה מן הגג והכריזה: "כל מי שיאמר מעתה שהוא בא מבית חשמונאי – הוא עבד". היא היתה האחרונה שנותרה, ובדברים אלו קפצה אל מותה.

מדוע ארע כל זאת למלכים הצדיקים שאהבת ה' היתה מגמת חייהם? שהם אלו שקוממו את עם ישראל מעפר, ואיפשרו להם זכות קיום לדורות?

הרמב"ן (בראשית מ"ט, י') מונה שני חטאים שבגללם העניש הקב"ה את החשמונאים:

א. החשמונאים לא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו את השבט והמחוקק משבט יהודה, המוזכרים בברכת יעקב לבניו. עונשם היה מידה כנגד מידה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם, והם הכריתום.

ב. החשמונאים היו כהנים, ולכהן אין חלק במלכות. הם נצטוו: "תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרוכת, ועבדתם עבודת מתנה, אתן את כהונתכם" (במדבר י"ח, ז'). ולפי שנתעטרו בעטרה שאינה שלהם, סיבב הקב"ה והקים עליהם את הורדוס עבדם אשר כילה את זרעם.

שני החטאים קשורים לנושא אחד, והוא הקמת שושלת מלכות ללא התר. בודאי שמפאת המלחמה, ממליכים מלך לשעה גם משבטים אחרים, אך המשך המלוכה נתון כולו בידי שבט יהודה.

לחשמונאים היתה ראיה מהנביא (זכריה פרק ד') שמותר להם להתעטר בכתר המלכות. הנביא זכריה ראה מנורת זהב וגולה על ראשה. הוא ראה גם את שבעה נרותיה ושבעה צנורות קטנים שדרכם עובר השמן מן הגולה לכל נר. משני צידי המנורה היו שני עצי זית, אחד מימינה ואחד משמאלה. המלאך גילה לזרובבל את פשר הנבואה, והוא שבנין בית המקדש השני יבנה "לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוחי, אמר ה' צב-אות" – לא בכוחם של בני ישראל הוא יבנה, אלא תהיה זו השפעה חיצונית מאת ה' על דריוש מלך פרס.

זכריה הבין שהמלכות והכהונה הגדולה יוחזרו לישראל. את שני הזיתים לא הבין זרובבל בתחילה, ושאל: מה טעם שניים? שהרי ראוי שיהיה שורש השמן מזית אחד שהוא המלך, והלא הכהן הגדול נמצא במדרגה מתחת למלך? השיב לו המלאך שהמלכות תתחלק לשניים, את החיל והכוח יקחו הכהנים, ולזרע זרובבל מיהודה לא תישאר כי אם נשיאות התורה, שהיא רוח ה'. מנבואה זו הסיקו החשמונאים שבבית שני אכן המלכות תהיה לכהנים, ולכן הם המשיכו למלוך גם לאחר שהמלחמה והקרבות עם היוונים הסתיימו זה מכבר.

על פי דברים אלו נדרשת עדיין הבנת הפסוק: "לא יסור שבט מיהודה, ומחוקק מבין רגליו" (בראשית מ"ט, י'), שקבע יעקב בברכתו ליהודה, וממנו לומדים שאסור להסיר את המלוכה משבט יהודה. ואם כן, מה מועיל משל השמן שבספר זכריה נגד פסוק מפורש בתורה?

התשובה היא שלבני אהרן היתה זיקה מסויימת לשבט יהודה. תולדות בית דוד באות מיהודה שהוליד את פרץ. תמר, אם מלכות בית דוד, היתה מיוחסת לשם, שהוא מלכי צדק, שהיה כהן גדול לא-ל עליון בזמנו של אברהם אבינו.

בטעות זו טעו החשמונאים כשתפסו את המלוכה. לא נעלם מהם כי המלוכה באה מדוד, אך שהם סברו שהמלוכה באה גם מן הכהונה, ולכן שמו כסא לאם המלך, היא תמר.

כמו כן, במטרה להתיר את העובדה שהם נותרו על כסא המלכות, בחרו החשמונאים בנשיאי הסנהדרין

שיהיו מזרע מלכות בית דוד, והורישו את הנשיאות להלל ולבניו, כדי שיוותר שריד למלכות בית דוד. אך, כאמור, כל הפרטים הללו לא הצדיקו כלל את המשך מלכותם, ומלכות זו נעקרה מן העולם.

מתתיהו ובניו עצמם לא חטאו. הם ירשו את המלוכה לשעתה בדור שבו הם נאבקו ביוונים. החוטאים היו בני הדורות הבאים שהחזיקו במלכות מצד ירושת אבותיהם, והללו אמנם נענשו.