לפי ההלכה אי אפשר לדון נאשם כלשהו ולחרוץ את משפטו, כי אם על פי שני עדים כשרים שראו במו עיניהם את העובדות כנאמר (דברים י"ט, ט"ו): "על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר". הוכחות על פי השערות וסימנים, ללא עדות נאמנה, אינן נחשבות לפי דיני התורה כחומר ראיה מוצק.

עד אחד נאמן באיסורים, כגון להעיד על כשרות המאכלים או להעיד לאשה שמת בעלה ולהתירה להינשא.

אפילו הודאה אישית של נאשם אינה קבילה בבית הדין, משום ש"אין אדם משים את עצמו רשע" (סנהדרין ט', ב'). אין אדם יכול לזקוף לחובתו מעשים ולהיות מורשע בדין עקב כך. משפט אינו יכול להיות מבוסס על הודאת הנאשם עצמו. רבים הם הסיכויים שהודאתו נובעת מסיבות סובייקטיביות, ולא מעצם המעשה.

לפי התורה לא קיים המושג "הוכחות נסיבתיות". כדי להרשיע אדם בדין זקוקים לעדות ראיה אובייקטיבית, העומדת במבחן החקירה המקפת של בית הדין. בשום מקרה אין הנתבע יכול להיות נתון לאיומיהם של אנשים החפצים להפלילו.

עצם ההסתמכות על דברי הנאשם, הסתבכויותיו והודאתו, מזמינה את האפשרות לחקירות אלימות. היא מאפשרת את היווצרותו של מעמד "חוקרים כל יכולים", המנצלים עוצמה זו שניתנה בידם, לשליטה נוקשה בגורלות בני אדם. קבילותן של ראיות נסיבתיות ושל ראיות עקיפות (הקלטות, צילומים, מכתבים וכדומה) כהוכחות משפטיות, יוצרת מרווח עצום לאפשרות של זיופים, של בידוי ראיות, של בניית השערות וכדומה. אין לשופטים וכמובן אף לא לנאשמים אמצעים להתגונן מפניהם. בחלק ניכר מן המקרים פוסק בית המשפט את דין הנאשם על סמך התרשמות, ולא על פי עדות מלאה. הצדק המוחלט יוצא במקרים אלו מקופח. האפשרות שאדם חף מפשע נידון למאסר, נלקחת בחשבון מתוך ידיעה שזהו המחיר שהחברה משלמת כדי לקיים את מסגרותיה.

בדין תורה ניתן להרשיע או לזכות את הנתבע רק על פי עדי ראיה כשרים. נכון, עדים עלולים לשקר, עדים מסוגלים להתארגן כדי לבדות ראיות, וכבר היו דברים מעולם, אולם דרישת התורה (דברים י"ג, ט"ו): "ודרשת וחקרת ושאלת היטב", מטרתה לסכל את האפשרות לשקר. אם שני עדים מאשימים אדם בעברה מסוימת, תפקידם של השופטים לחקור את העדים בכל מיני דרכים, עד שידעו בבטחון שדברי העדים אמת.

אדם היודע דברים שעשויים לשמש עדות לחברו, והלה תובע ממנו לבוא ולהעיד על כך בבית הדין, חייב לבוא ולהעיד, על כך נאמר בתורה (ויקרא ה', א'): "והוא עד או ראה או ידע, אם לא יגיד ונשא עוונו".

החיוב להעיד קיים רק במקרים שיש בהם תועלת מהעדות, כלומר, שהעדות יכולה להיות קבילה בבית הדין והדיינים יפעלו על פיה לחייב את הנידון או לזכותו וכדומה.

אדם שמעיד עדות שקר – עובר בלאו מן התורה, שנאמר: "לא תענה ברעך עד שקר" (שמות כ', י"ג).

אשה פסולה לעדות במקום שצריך שני עדים, אבל באיסורים שדי להם עד אחד אף אשה כשרה.

עדים הקרובים לאחד מבעלי הדין פסולים להעיד לו, בין לטובתו ובין לרעתו. עדים הקרובים זה לזה פסולים להעיד, וכן פסולים עדים "הנוגעים בדבר" היינו שאם תתקבל עדותם יהיה להם רווח ממוני בדבר.

גם קרובי משפחה לאחד מבעלי הדין, או גזלנים ומלווים בריבית המהמרים במשחקי מזל, פסולים למתן עדות.

מה רחוקה גישה זו מגישת ההסתמכות על עדות פושעים, אשר תמורת עיסקות טיעון או ביטול האשמות, מוסרים עדויות מרשיעות על פושעים אחרים. עדות שהינה כל כולה אינטרסנטית ונוגעת בדבר.

תבונתם של דייני ישראל ויראתם מאלוקים הפכה מערכת זו למנגנון מדויק ואמין שכמעט לא ניתן להערים עליו.