זאת חנוכה
ליום האחרון של חנוכה קוראים "זאת חנוכה", על שם סיום פרשת הנשיאים (שקוראים בתורה בכל יום מימי החנוכה), שכתוב בו: "זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו".
חכמינו אמרו בדרך רמז, כי המילה 'זאת' מורה שיום זה הוא עיקרו ותוקפו של חג החנוכה. יום זה הוא היום השמיני של חנוכה, וכל חשיבות הימים הקודמים הוא ממנו. היום השמיני כולל כל שמחה וישועה, הלל והודאה של הימים הקודמים. יום זה מסוגל גם לפקידת עקרות.
בזאת חנוכה נוהגים צדיקים רבים לעשות סעודה; "כשם שעושים סעודה לסיומה של תורה, כמו כן עושים סעודה לסיומה של מצווה".
נתבונן מעט במהותו של המספר שמונה ביהדות, הרומז להנהגה ניסית, מעל הטבע, כיום השמיני של חנוכה, שהוא יום מעל לטבע ואפשר לקבל בו ישועות מעל לטבע.
את עולם החומר מייצג המספר 6. כל חומר בעולמנו מוגדר בשישה כיוונים: למעלה ולמטה, ימין ושמאל, קדימה ואחורה. מספר זה ניתן לתיאור גם על ידי שלוש קואורדינטות המרחב, כאשר בכל אחת מהן שני קצוות, השלילי והחיובי.
אם המספר שש מייצג את החומר, שהוא החיצוניות הנתפסת בחושים, הרי שהמספר שבע מייצג את הצורה הנתפסת בשכל. הצורה היא כביכול הפנימיות של החומר, של התוכן או של התפקוד המתבטא בצורה.
מכאן הדרך להבנת המספר שמונה סלולה בפנינו. המספר שמונה מציין את מה ש'למעלה מן הטבע'. עד כה דיברנו על חפץ הנתפס כמציאות מבודדת לצורך הגדרתו. בהמשך ההתבוננות והמחשבה ניתן להגיע לתפיסה מעמיקה יותר של החפץ, במבט הרואה את החפץ כפרט וכחלק ממערכת רחבה יותר. לדוגמה, הבנה מלאה על כיסא, נולדת מהרחבת המבט ומתפיסת השימוש בכיסא במצבים שונים של חיי האדם; מההשפעה של העיצוב על האסתטיקה ועל נוחות השימוש; ממחיר החומרים, בחירתם ועוד. נקודת מבט זו של שיוך למערכת גבוהה יותר הנמצאת מחוץ לחפץ, היא הביטוי של המספר שמונה.
כאשר האדם נעזר בחוש הראייה ובוחן חפץ מסוים מכל צדדיו ותכונותיו, השכל מאחד את ראייתו לכלל צורה, והאדם קורא לחפץ בשם. השלב הבא הוא זיהוי כוחות הטבע והחוכמה המופלאה המוטבעת בחפץ וביקום כולו. שלב זה מיוצג במספר שבע.
השלב השלישי בסולם הוא היכולת של האדם ללמוד על קיום הבורא מתוך הקיים ביקום.
השלב הראשון, תפיסת החומר, מסתייע גם בחוש המישוש ותופס את החיצוניות. השלב הבא, תפיסת הצורה, מסתייע בחוש הראייה התופס את הצורה, ובחוכמה של הבנת הטבע בכללותו. השלב השלישי, תפיסת הקשר לבורא, מסתייע בדרגה הגבוהה ביותר של הראייה, כלומר בחוכמה הרוחנית, שהיא ראיית השכל; ובמילה אחרת – באמונה.
חכמי יוון התנגדו למבט זה. הם טענו שקיימת בעולם התפתחות מקרית, לא מכוונת, וממילא לא קיימת תכלית וגם לא צורה המצביעות על הבורא שממעל.
יוון התכחשה למציאות "השמונה" – היא הדרגה שאחרי השבע, היא התורה שניתנה לאחר 49 יום, שהם שבע פעמים שבע. היא ניתנה ביום החמישים – שהוא מעל לשביעיות.
יוון לא סבלה את ייחודו של העם היהודי, המאחד את האדם ואת העולם עם האלוקים; ייחודיות המסומנת במציאות "השמונה". היא גם גזרה על המצווה השמינית הייחודית לזרעו של אברהם – מצוות ברית המילה. מצווה זו ניתנה רק לעם היהודי לקיימה ביום השמיני. ברית המילה מטביעה בחומר עצמו חותם ברית של קשר עם הבורא.
בהיגוי המספר "שמונה" אנו שומעים את המילה "שמן", הנוזל שאינו מתערב עם שאר המשקים. תכונתו הייחודית היא שהוא דולק ומפיץ אור. לכן הוא קרוי גם 'יצהר' ('צוהר' הוא מקור אור. 'צהריים' היא הנקודה שבה אור היום בשיא תוקפו).
מה מפליא: התורה מבוטאת במספר שמונה, וגם עם ישראל, שתפקידו להפיץ את התורה ולקשר את האנושות עם הבורא, הוא כנגד שמונה. אכן עם ישראל תכונתו היא תכונת השמן, שאינו מתערב עם שאר המשקים: "הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב" (במדבר כג, ט). בזכות היותו צף מעל כולם, הוא זוכה ש"העם ההלכים בחשך ראו אור גדול" (ישעיהו ט, א).
"הבשורה" של יוון היא: לעולם יש רק חומר בעל חוקים וצורה משלו. אין שמונה!
התנגדותו לעם היהודי לא הייתה מתוך רצון להכחידו מעל מפת העמים. נהפוך הוא, שאיפתו הייתה לנתקו מאלוקיו, מאיחודו עם בוראו ב"שמונה", בבחינת: "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל".
בכל כוחו חרף יוון את נפשו ללחום במציאות השמונה. הוא טימא את המקדש, מקום המפגש של הבורא עם ברואיו (מפגש המבוטא בשמונה); אסר את ברית המילה (שמצוותה ביום השמיני); וגזר על לימוד התורה שניתנה לאחר 49 יום (שבע כפול שבע).
אך העם היהודי נותר קשור לאלוקיו, אוחז במציאות ה"שמונה"; מתנוצץ באור המציאות שמעל הטבע. מורשת הדלקת שמונה נרותיו היא הוכחה לנצחיות הקיום של השמונה.
דווקא מפני שמסרו את נפשם על התורה, זכו היהודים לניסים על טבעיים, החושפים את מהות השמונה. נס פך השמן מעיד כי אכן את המקדש, מקום האיחוד עם הבורא, מפגש השמונה, אי אפשר לטמא לחלוטין; הוא שוכן בלב כל יחיד מן העם היהודי לנצח! ואת הלב אי אפשר לטמא, הוא מוגן ושמור מהשפעה זרה.
שמונה ימי הנס מעידים לעולם, כי אמת הייתה בפי העם היהודי. נרותיו הזעירים לועגים לאור הזוהר של המדע והטכנולוגיה – מקסם השווא של התרבות המערבית.
הנרות העולים בשמונת הימים מזכירים לנו כי רק אם ישכון יפת באוהלי שם, יבוא המין האנושי אל תכליתו. רק אם ישרתו כל המדעים והחוכמות את המין האנושי בהדרכת התורה, נזכה להארת השמונה, ויתקיים (ישעיהו ב, ב-ה): "ונהרו אליו כל הגוים, והלכו עמים רבים ואמרו... בית יעקב לכו ונלכה באור ה'".