"איש צדיק תמים היה בדורותיו" (בראשית ו', ט').
בתארים נשגבים אלו מתארת התורה את נח. בדור של חוטאים הוא היווה אות ומופת לרבים. הוא הוכיח שאף בדור שפל, יכול האדם להתהלך בתומו.
ספר חייו מתחיל במילים: "אלה תולדות נח" (בראשית ו', ט') - תולדותיו של צדיק זה היו מעשיו הטובים (רש"י).
נח זכה להבטחה שלא זכה לה אפילו אדם הראשון, יציר כפיו של הקב"ה. עם נח נכרתה ברית שלא יהיה עוד מבול על הארץ לשחת כל בשר. את העובדה שאנו חיים, קיימים וזוכים להנות מעולמו של הקב"ה, אנו חבים לאותו צדיק, שבזכותו ובכח מעשיו הטובים שרד העולם לאחר המבול.
אולם, יחד עם זאת זכרו צרוב בעלבון. ישעיהו הנביא בהתנבאו אודות הגאולה מזכיר: "כי מי נח זאת לי, אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ, כן נשבעתי מקצוף עליך" (נ"ד, ט'). כלומר, כשם שנשבעתי בעבר שלא ישטפו שוב את הארץ מי נח, כן נשבעתי שלא אקצוף על ישראל. מן הראוי להבין את פשר הביטוי: "מי נח"? וכי מי המבול היו מימיו של נח? והרי להיפך, אילו היו כולם כמוהו, לא היה יורד מבול לעולם. מדוע מכנה הנביא את המבול בשם "מי נח", כאילו הוא ירד באשמתו?
ההסבר הוא כי לנח יש קשר עקיף לעובדת ירידת המבול לעולם. קיימת תביעה כלפי נח על שלא פעל מספיק ולא השפיע על בני דורו במלוא העוצמה. ראוי היה לו לנח להתאמץ, לא רק לבנות ולהגביה את קומתו הרוחנית ולטפח את השתלמותו העצמית, אלא גם לנסות להציל את האחרים. מכיוון שלא עשה כך, קרוי המבול על שמו: "מי נח", כאילו הוא נעשה שותף למי המבול שבאו על הארץ.
חשוב להסביר: העובדה שנח לא התפלל על בני דורו, לא נבעה חלילה מרוע לב. מהלכיו נבעו מתוך צדקות, מתוך חשבון רוחני, אך אולי טעות טמונה בחשבון זה, ועל טעות זו הוא נתבע.
צדקותו היא זו שהורתה לו שעל רשעים כה ירודים אין להתפלל. לדעתו, לא היה סיכוי שהם ישנו את דרכם. יחד עם חובתו לבנות את התיבה במשך מאה ועשרים שנה, כדי להוכיח את בני דורו ולהתריע בפניהם על המבול הקרב ובא, הוא לא נשא עליהם תפילה, ופרט זה נדרש לו לגנאי. כל חישוביו היו צריכים להתבטל, לנוכח העזרה הרוחנית שהיה עליו להגיש לאנושות כולה.
היה עליו לנהוג כפי שנהג אברהם אבינו שהתפלל על אנשי סדום, למרות רשעותם, ולמרות שדרכם היתה מנוגדת באופן קוטבי לדרך חייו.
"מי נח" הפך למטבע לשון, המורה כי על כל אדם מוטלת אחריות להתפלל על בני דורו ולבקש מהבורא שיסייע להם לשוב ולתקן את דרכם. אין מצב אבוד. בכל מצב עדיין נותרה תקווה, ועמה - הצורך בתפילה.
הסתגרותו של נח באה לידי ביטוי לא רק בהמנעותו מתפילה על ביטולה של גזירת המבול. היא התבטאה גם בהשתמטותו מללמד את האמונה ואת מצוותיה לבני דורו. בעוד שאברהם עסק בהפצת האמונה ובקריאה בשם ה' לעיני כל, הסתגר נח בארבע אמותיו ולא הביא את אורה של האמונה אל ההמונים. אחד הפירושים לפסוק: "איש צדיק תמים היה בדורותיו", הוא שנח היה מקובל על בני דורו, והם לא שנאו אותו, מפני ש"את האלוקים התהלך נח", ולא התהלך עם אנשי סביבתו. כלומר, הוא לא ייסר ולא הוכיח אותם, אלא המשיך לחיות עמם בשלום.
אמנם האלוקים, שחטאי הדור היו חמורים מאד בעיניו, הוביל את נח אט אט לפעילות קירוב. בניית התיבה במשך מאה ועשרים שנה והעיסוק בה בפרהסיה הביאו, מטבע הדברים, להתעניינותם של עוברים ושבים, אשר חפצו לדעת מהי מטרת עיסוקו הבלתי פוסק. נח ענה להם, ומן הסתם הם החלו להתווכח עמו. הם שואלים והוא עונה. וכך, בעל כורחו נכנס נח לפעילות של קירוב רחוקים, תוך שהוא חוזר ומזהיר אותם שוב ושוב מפני אסון המבול הקרב ובא. אך למרות פעולות אלו אליהן הוביל אותו האלוקים, הוא לא התפלל עליהם, ועל כך הוא, כאמור, נתבע ממרום.
שהותו של נח בתיבה היתה, במידה מסוימת, עונש של כפרה על מחדליו עד כה. על כורחו למד נח בתיבה עד כמה יש לעשות למען הזולת. הכנת האוכל בטרם הכנסתו לתיבה, לא היתה ענין של מה בכך. הוא הכין לכל בעל חיים את מאכלו המיוחד. הוא גם דאג מראש להכין שתילים לנטיעתו של העולם החדש לאחר המבול.
במשך שנה שהה נח בתיבה, כאשר כל ישותו מוקדשת להאכלת בעלי החיים ולעשייה תמידית למען המשך קיומו של העולם. הוא פעל עתה רבות לשימור החיות שהופקדו בידו. כל אלו היוו תשובת המשקל נגד אי פעילותו לפני המבול.
מעתה גם נבין מדוע לא יצא נח ביוזמתו מהתיבה, אלא חיכה עד שקיבל רשות מה'. השהות בתיבה לא היתה רק הצלה, אלא היו בה גם עונש וכפרה. לכן, היה על נח לקבל אישור לכך שתם עונשו. אמנם הארץ יבשה זה מכבר וניתן היה לצאת מהתיבה, אך נח המתין, שכן היה צריך היתר מיוחד לצאת ממנה לאויר העולם.