במה שונה ראש השנה משאר החגים?

ראש השנה שונה משאר חגי ישראל. הוא לא בא להנציח אירוע היסטורי כלשהו בחיי העם.

לראש השנה – רקע וייחוד אחרים. הוא יום יצירתו של האדם, יום ההולדת של האנושות.

העולם נברא בכ"ה באלול, ויום ששי, יום הולדת האדם, חל ב-א' תשרי.

קביעה זו מהווה, מפתח שלפיו ניתן להבין את האופי שמנחילה התורה ליום זה, יום ההולדת של האנושות.

מדינה החוגגת את יום עצמאותה – מרכיבה את החגיגה משלושה מוטיבים. היא מכריזה על שבתון ממלאכה, ובכך היא מאפשרת לאזרחיה לשמוח. היא מציגה בפני תושביה את סמכותה, את כוחה ואת יכולתה (במצעדים צבאיים ועוד), ועם זאת, היא עורכת חשבון נפש, בודקת את הישגיה ומציגה את תכניותיה לעתיד.

ניתן למצוא בראש השנה – ביום הולדתה של האנושות – את שלושת המוטיבים המרכזיים הללו, המרכיבים את מהותו ואת תוכנו של יום קדוש זה:

א.  השמחה. ראש השנה נקרא יום טוב (מסכת ראש השנה ד' ע"א). הוא מחייב סעודות חגיגיות ואולי אף שמחה.

כשהורתה התורה על שבתון ממלאכה, היא יצרה את הבסיס לחגיגיותו של יום זה, וכשכתבה: "מקרא קדש יהיה לכם" (שמות י"ב, ט"ז) – היא קבעה שאנשים יתאספו יחד לצורך תפילה.

ב. הסמכות. "מלך יושב על כסא רם ונישא"- אנו מעריצים, משבחים ומפארים את יוצר העולם ויוצר האדם. באימה וברטט אנו מכתירים אותו מחדש, מקבלים על עצמנו את מרותו ומתחייבים להיות נתיניו הנאמנים. ברכת "מלכויות" המהווה חלק חשוב מתפילת מוסף – עוסקת כולה בקביעה שה' הוא מלך ואנו מקבלים עול מלכות שמים באהבה.

ג. חשבון נפש. ביום זה, בעת עלותו על כסא מלכותו, פותח הבורא בסקירת כל נתיניו ובבדיקת מעשיהם, התנהגותם ואורחות חייהם. ביום זה עוברים לפניו "כל באי עולם כבני מרון" (משנה ראש השנה א, ב): "היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים!" העובדה שספר הזיכרונות נקרא מאליו ("ומאליו יקרא") "וחותם יד כל אדם בו", מגבירה את החרדה. ברכת "זיכרונות" מהווה אף היא חלק חשוב מתפילת מוסף ועוסקת בעובדה שאין שכחה לפניו. אנו שוטחים לפניו בקשה שיזכור גם "את הברית ואת החסד ואת השבועה" אשר נשבע לאברהם אבינו.

אלה הם שלושת המרכיבים העיקריים של ראש השנה. הראשון, השמחה –"נחלתם" של כל חגי ישראל הוא, אך השנים האחרים, המלכויות והזיכרונות – מיוחדים הם ליום זה.

בתקיעת השופר באים לידי ביטוי כל המרכיבים: השמחה, הסמכות וחשבון הנפש.

א. השמחה: השופר היה מאז ומקדם כלי ביטוי לשמחה: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות..." (במדבר י', י'). במקדש היו תוקעים בחצוצרות ובשופרות גם יחד (מסכת ראש השנה פ"ג מ"ג).

ב. הסמכות: השופר הוא כלי שהשתמשו בו מקדמת דנא להמליך מלכים. לפיכך, בו אנו גם מכריזים על המלכתו של הבורא, וכפי שנאמר, בפרק מ"ז בתהלים, פרק הנאמר שבע פעמים לפני תקיעת שופר: "עלה אלוקים בתרועה, ה' בקול שופר... מלך אלקים על גויים, אלקים ישב על כסא קדשו".

השופר משמש גם כתזכורת ליום הדין, כמו שאמר אסף בספר תהלים: "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו, כי חוק לישראל הוא, משפט לאלקי יעקב" (תהלים פ"א, ד'-ה').

ג. חשבון נפש: אמנם, כשתוקעים בשופר בראש השנה, מבטאים את שמחת החג, אך במיוחד את המלכת ה' ואת הזיכרונות העולים לפניו. וכה אמר רבי עקיבא בצטטו את דברי הבורא עצמו: "אמרו לפני מלכויות, זיכרונות ושופרות. מלכויות – כדי שתמליכוני עליהם, זיכרונות – כדי שיעלה זיכרונכם לפני לטובה, ובמה? – בשופר" (ר"ה ט"ז ע"א). השופר, הכולל בתוכו ובתוכנו את כל המוטיבים של החג, משמש בעיקרו כיוצר ומזרז את חשבון הנפש של יום זה, את המאזן בין חובות לזכויות שבו דנים ביום המשפט.