|
חיוב תוכחה
חיוב תוכחה
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
למרות סליחת האלוקים קורא משה לבני לוי לחגור חרב, לצאת למלחמת קודש נגד עובדי העגל ולהרוג בהם.
|
משה רבנו יורד מהר סיני ובידו הלוחות. למרגלות ההר חיכה לו תלמידו יהושע. והנה לפתע – נשמע קול מן המחנה... "קול העם ברעה" (שמות ל"ב, י"ז)... יהושע פונה למשה רבנו ואומר לו: "קול מלחמה במחנה". פרצה מלחמה...
אולם משה רבנו אינו מקבל זאת... הוא משיב לתלמידו הגדול ואומר (שם י"ח): "אין קול ענות גבורה, ואין קול ענות חלושה, קול ענות אנכי שומע".
האם ניסה יהושע להסתיר מרבו את האמת הכואבת?
הלא משה רבנו שהה ארבעים יום וארבעים לילה בשמי רום. לחם לא אכל ומים לא שתה, הוא דן עם מלאכי השרת אשר דרשו שלא למסור את התורה לישראל. עתה עומד הוא לרדת אל עמו – ובידו מפתח האושר, מפתח הנצחיות, אך הנה, פתאום ברגע האחרון – אומר לו הקב"ה (שם ז'): "לך רד כי שחת עמך"... עם ישראל עשו עגל מסכה, והפסידו במו ידם את פסגת ההצלחה... משה רבנו יורד מן ההר – שבור ורצוץ, ולמרגלות ההר מחכה לו תלמידו המסור יהושע... יהושע מביט בפניו של הרבי, הוא רואה את הכאב, את האכזבה מהעם אשר יצא זה עתה ממצרים, והוא מבקש לנחם את רבו הגדול, את משה רבנו...
מה עושה יהושע?
הוא פונה אל משה רבנו ואומר לו: "רבי! נכון. המצב נורא ואיום. הכאב גדול עד מאד. אולם אף על פי כן רבי, אל תתייאש!"
"קול מלחמה במחנה!..." כנגד החוטאים – יש גם לוחמים! הם מרעישים עולמות! הם לוחמים! אם יש מחאה, אם יש תוכחה, אין מקום לייאוש! עדיין יש תקוה!" מסיים יהושע...
אולם משה רבנו אינו מקבל תנחומים. "טועה אתה!" – אומר הוא ליהושע... "אינני שומע קול מלחמה – מלחמת הקנאים בחוטאים! ואינני שומע קול אף לא ענות חלושה – זעקות שבר של המוחים הכואבים את כאב חטאם של ישראל, וכל שכן אינני שומע קול גבורה – קול מחאה רמה, מחאה האמורה לזעזע עולמות ולהכריע תחתיה את הרע!"
אילו היתה מחאה, או אילו היתה קמה צעקה רבתי – עדיין היה החטא חמור עד מאד, אולם חומרתו היתה כאין וכאפס לעומת חומרתו הנוראה של החטא אשר אין לו מוחים! החטא אשר אין לו זועקים! כאשר החטא עובר בשתיקה, כאשר איש אינו מקנא לכבוד שמים, גדלה חומרתו של החטא, נוראה היא ואיומה בלי שום יחס לחומרתו לו היתה קמה נגדו מחאה וזעקה!!
משה רבנו מכנס את בני לוי ומצוום להעניש את עובדי העגל. מתברר שמספר החוטאים היה כשלושת אלפי איש בלבד. כחצי אחוז מכלל עם ישראל.
כאשר התורה מספרת על חטא העגל היא נוקטת לשון "העם" (שמות ל"ב, א'): "וירא העם כי בושש משה... ויקהל העם... ויתפרקו כל העם... וישב העם לאכול ושתו וכו'". בכל מקום שבו נזכר הביטוי "העם", הוא רומז כי לא מדובר בשכבת העילית. טובי העם מכונים במקרא "ישראל" או "בני ישראל". ואמנם, אלו שעשו את העגל היו ה"ערב רב" שעלה עם ישראל ממצרים.
כאשר מודיע הקב"ה למשה על חטא העם, הוא מדגיש לו (שמות ל"ב, ז'): "לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים". רש"י מסביר: "שחת 'העם' לא נאמר, אלא 'עמך', ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם, ולא נמלכת בי, ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו".
קצפו של הקב"ה על כלל ישראל היה על עצם הימצאות נטע זר בתוכם. אם נמצא בעם שורש פורה ראש ולענה מסוג זה, גם יתר חלקי העם אינם נקיים מחטא. "כל ישראל ערבים זה לזה", ולכן שורת הדין האלוקית אינה מוחלת לשותפות סמויה כזו. אילו עמד העם בגובה הרוחני הדרוש, לא היו יכולים להימצא חוטאים כאלו אף לא בקצה המחנה.
משה רבנו פוקד על בני לוי: "שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער במחנה, והרגו איש את אחיו, ואיש את רעהו, ואיש את קרובו..." (שמות ל"ב, כ"ו-כ"ח).
הלב מתקומם ותמה: הזה משה?! מה קרה לאיש "העניו מכל אדם אשר על פני האדמה" שנלחם לפתע בשצף קצף ובנחרצות נגד בני עמו? כיצד קורה שהמנהיג החנון והרחום, המתייצב תמיד לימין עמו – מפגין קשיחות שכזו?
המפליא ביותר הוא שבטרם רדתו מן ההר, הפיל משה עצמו את תחינתו באזני האלוקים, והביע בקשה נרגשת לחון את העם. ואמנם התרצה לו האלוקים ונענה לתפילתו: "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו" (שם, י"ד).
למרות סליחת האלוקים קורא משה לבני לוי לחגור חרב, לצאת למלחמת קודש נגד עובדי העגל ולהרוג בהם. לאחר מכן הוא מתייצב שוב לתפילה לפני האלוקים. שוב הוא מביע דברי ריצוי ובקשת סליחה למען העם החוטא. הפעם הוא מוסיף משפט שהעניק לו במסורת ישראל את הילת מסירות הנפש ואהבת העם במיטבה: "ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שם ל"ב, ל"ב).
רגע אחרי החטא הנורא היה מצבו הרוחני של העם בכי רע. מעל ראשו תלוי היה הענן הקודר של הרצון האלוקי להשמידם. האלוקים אינו מאמין יותר בעם ישראל וביכולתו להתמודד באלילות השלטת בחברה האנושית. מצב מסוכן זה היה נהיר למשה עד אימה, והוא נקט פעולת מנע קשה והכרחית כדי להעניש את החוטאים.
משה קורא את בני לוי אל החרב ומכריז באזניהם: "כה אמר ה' אלקי ישראל" (שם שם, כ"ז). הוא מודיעם כי האלוקים ציווה עליו לפעול כך, לא מדעתו צמח בו הרצון להרוג את עובדי העגל. זוהי הוראה מגבוה.
טיהור השורות היה הכרחי במקרה זה כדי לקיים "ובערת הרע מקרבך" (דברים י''ז ז')
וכדי לשמר את צביונו הרוחני של העם שאך זה עתה קיבל תורה ועסוק הוא עדיין בבנין קומתו הרוחנית.
|
|
|
|