אברך בא להיוועץ עם רבו בעניין רישום לישיבה. בנו ניכון בכישורים בינוניים, אך אביו רוצה שילמד בישיבה למחוננים... " האם כדאי ל'הילחם' כדי להכניס את בני לאותה ישיבה?" חייך אליו רבו ושאל: "וכל זה למה?! " השיב האב: הלא למדנו רבי מתיא בן חָרָש  באבות: "הווי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים"?  "ראה", הבהיר לו הרב, "לאריה יש ראש ויש זנב, הזנב של האריה מותאם לגוף האריה. אמנם זנב הוא, אך הוא חלק נצרך לגופו. אך אם תחבר לאריה זנב של שועל... החיבור כמובן לא יעלה יפה! וסופו שיושלך לארץ.  חשוב על נפש ילדך ובחר לו ישיבה שבה הוא יוכל להתאים עצמו להיות חלק 'טבעי' מבניין ישיבתו. כך שבבוא היום הוא יזכה להיות "ראש" ולא זנב שולי."

ספר במדבר - ספר הפקודים. פותח בתיאור מספר בני ישראל לשבטיהם במדבר, מיקום חנייתם, ובסמל השבטים- "הדגלים". סדר הליכת בני ישראל במדבר נקבע על ידי הקב"ה: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ב, ב) הקב"ה ציווה באיזה רוח יחנה כל שבט וכל דגל ומה יהיה סדר נסיעתם. כמו כן הקב"ה קבע את סדר חנייתם של בני לוי: משה ואהרון ובניו במזרח, בני קהת בדרום, בני גרשון במערב ובני מררי בצפון.

למדונו רבותינו שכל הנכתב בתורה לא נכתב לשעה, כי אם לדורות!  אנו הנמצאים בארץ ישראל ללא חלוקת הארץ לשבטים, וללא הדגלים,  מה מוסר ההשכל הניתן ללמוד מעניינם  ותפקידם של הדגלים במחנה ישראל במדבר?

בעל ה"מאור ושמש" זי"ע מלמדנו יסוד לדורות הנלמד דווקא מחלוקתם של השבטים למחנות ולדגלים, וז"ל:

"ונראה בזה דהן אמת שעם בני ישראל הקדושים צריכין להיות יחד בקשר אמיץ וחזק באחדות גמורה באהבה ואחווה ורעות, אך על כל פנים צריך האדם להתבונן ולידע ערכו ודוגמתו לאיזה איש יקרב את עצמו, כמו שאיתא במדרש:  "צדיק כתמר יפרח" מה תמר זו יש בו פירות ויש בו עלין ולולבין וגומר, כך ישראל יש מהן- בעלי מקרא- בעלי משנה- בעלי אגדה, לכן צריך האדם להכיר ערכו באיזה מקום יהיה מקומו, ובין איזה אנשים יהיה מנוחתו, אשר יוכל להשיג ערך עבודתו ליוצרו."

כלומר, אם חפץ האדם לגדול ולפרוח עליו להתבונן בעצמו מהו הסולם המתאים לאופיו, אישיותו, ורמתו, כדי לעלות לאט ובטוח בעבודת השם. והדוגמא לכך היא עץ התמר. יש בעץ זה שימושים רבים ומגוונים. לא הרי התמר כהרי הלולב, ולא הרי הלולב כהרי הענפים. כך על האדם להפנים את ייעודו ותפקידו המיוחד בעולמו של הקב"ה. אך יש כאלה שלוקים בהפנמת אחד ממ"ח דברים שהתורה נקנית בהם והוא : "המכיר את מקומו"... והם ממקמים עצמם  במקום לא להם, אך חושבים שזוהי הדרך הנכונה להתפתחותם החיובית. בא ה"מאור ושמש" ומעמידם על טעותם:

"ואם מי שהוא בערך הגדולים לא יאמר אשב בין 'קטני ערך' ושם אוכל להשיג עבודת הבורא ברוך הוא... אף שמדומה לו כן, ויוכל להיות שאמת אתו, על ידי שישפיל עצמו ישיג אלוקותו, אף על פי כן לא יצא מגבול ערכו! אלא יצפה להשם יתברך שיהיה בעזרתו ויוכל גם כאן בין הגדולים לבא למדת "הכנעה". וכן קטן ערך לא יאמר א-דחוק את עצמי ליישב בראש קרוב לרב כדי שאשמע דברי אלוקים יוצאים מפה קדוש מדבר לדעת עצה ומזימה לעבודת הבורא ברוך הוא, אלא ישב במקומו הראוי לו!! ואל ידחוק את עצמו יותר ממחיצתו ומצפה להשם יתברך שיהיה בעזרו ויוכל לשמוע דברי הרב אפילו בריחוק מקום."

נמצאנו למדים שהקניין "מכיר את מקומו", מכוון לאלה הטועים - הממעיטים בערך עצמם, ולאלה הטועים המטפסים מעל ליכולותיהם וממקמים עצמם במקום לא להם. ומביא לכך מקור ממדרש העוסק בחניית בני ישראל במדבר:

"כך מצינו שחנו ישראל רחוק מן הארון דרך מיל... ולא עלו במעלות לדחוק את עצמם שיהיו קרוב לארון, ושם היו חונים אהרן ומשה, ויכולים לשמוע מפיהם דברי תורה רק כל אחד חונה במקומו הראוי לו ומהיכן נתאוו לזה שכל אחד יכיר ערכו?!  אמר המדרש:  "הביאני אל בית היין",  יכול אף על פי שרבים היו דחוקים היו, תלמוד לומר: "שאנן והשקט"... ורומז:  "שירד הקב"ה על הר סיני עם כל המרכבות והן מלאכי ימין ושמאל מזרח ומערב, ואין שום מלאך היה משתוקק למקום חבירו! ולא דחק את חבירו לכנוס למחיצתו! כמו שאיתא שם יכול אף על פי שרבים היו דחוקים היו, רצה לומר: שהיו דוחקים זה את זה שאחד יכנס למחיצת חבירו תלמוד לומר: "שאנן והשקט" רצה לומר:- שכל אחד עמד במקומו 'שאנן והשקט' אף שלכל אחד היה נדמה שבמקום חבירו שם הוא התגלות השכינה יותר אף על פי כן לא זז ממקומו הראוי לו..."

בעל ה"שם משמואל" זי"ע מחדד את חשיבות עניין "המכיר את מקומו" הנלמד  מהדגלים. וז"ל: "נראה ד-כמו בגשמיות הדגל הוא לתועלת, שידעו המתפרדים לחזור ולמצוא את המרכז ולא יסתפחו למחנה האחר; כן הוא ברוחניות, שימשך לבו אחר שורש נשמתו, ובכלל זה שיעשה מה שעבורו בא לזה העולם לתקן!. וכן הוא ענין דגלי המלאכים. מחנה מיכאל באהבה, מחנה גבריאל ביראה, והמלאכים שאינם בעלי בחירה מעצמם הם נמשכים כל אחד לכל מה ששייך לו, ואין לו ענין כלל במה ששייך לחברו, ועל כן אין ביניהם לא קנאה ולא תחרות. וכן יהיו ישראל לעתיד כשיהיו ברום המעלה כתיב (ישעיה, י"א, יג) "אפרים לא יקנא את יהודה" ...כי באשר יהיה כל אחד דבוק בשורש נשמתו, ימשך לבו רק למה ששייך אליו הן ברוחניות הן בגשמיות. וזהו מה שכתוב "וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם" , היינו שיהיה לכל אחד נייחא על מחנהו ועל דגלו.    

לימוד נוסף יש ללמוד מהתבוננות בסדר מיקומם של מחנות ישראל, סביב סוגיית: "מכיר את מקומו": כאשר האדם מכיר את מקומו שסדרה לו ההשגחה העליונה, עליו להיות מודע גם להשפעת המקום עליו לטוב ולמוטב. כפי שמלמדים אותנו  חז"ל  על השבטים שהושפעו  זה מזה, מהם לטובה ומהם לרעה, כפי המובא ברש"י: "משה ואהרן ובניו" - וסמוכין להם דגל- מחנה יהודה, והחונים עליו יששכר וזבולון, "טוב לצדיק טוב לשכנו", לפי שהיו שכניו של משה שהיה עוסק בתורה נעשו גדולים בתורה!" (רש"י ג, ל"ח) שלושת השבטים הללו ניצלו לטובה את שכנותם של:משה ואהרון, למדו ממעשיהם וגדלו בתורה. ולעומתם שבט ראובן החונים תימנה הושפעו לרעה משכניו: בני קהת. "משפחת בני קהת יחנו וגו' תימנה. וסמוכין להם דגל ראובן החונים תימנה,- "אוי לרשע ואוי לשכנו", לכך לקו מהם דתן ואבירם ומאתים וחמשים איש עם קרח ועדתו שנמשכו עמהם במחלקתם" (רש"י שם כ"ט).

ומתעוררת לה השאלה: מהי התביעה הגדולה על בני ראובן על שהושפעו לרעה על ידי קרח ומתוך כך נשרפו מאתיים חמישים ראשי סנהדראות הם הרי חנו תימנה על פי הקב"ה, הם הרי לא קבעו באיזה רוח לחנות, לכאורה יכלו לטעון שאנוסים היו?!

תשובה נפלאה מיישב הגר"א נבנצאל שליט"א : אמנם, הקב"ה קבע את מקום חנייתם אבל לא קבע שהם יהיו ה"מושפעים"; הם יכלו להתאמץ ולהשפיע לטובה על בני קהת, או להתפלל לקב"ה שישיבם בתשובה שלמה. חז"ל לימדו אותנו "הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע" (אבות פ"א מ"ז) העצה הטובה ביותר היא להתרחק מהניסיון, אבל במקום שאי אפשר אחרת כמו כאן, על היהודי לנסות להשיב את שכנו בתשובה. או לבנות חומה של בידול רעיוני ממנו כדי לא להיות מושפע שלילית.

מסקנת הדברים: לכל יהודי יש דגל המתנוסס מעל ראשו, והוא מחויב להיות מודע לדגלו, להתבונן בו, ולעצב את אורח חייו בהתאם לאותו הדגל. , כשמודע היהודי למקומו, כשהוא יודע את דגלו, הוא יודע היכן למקם את עצמו מבחינה רוחנית. "יש מהן בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי אגדה". ההתאמה בין תחום הכישורים והאופי לבין דגלו של האדם, מאפשרת לו להוציא מן הכוח אל הפועל את כוחותיו, לפרות ולהפרות את סביבתו. תודעה זו נוגעת גם לעמידתו של האדם מול אלוקים. אל לו לאדם לפרוץ את גבולו בתחום זה, ולנסות להתייצב במדרגה שאיננו ראוי לה. כדוגמת נגן המצלתיים בקונצרט היודע מראש כי במהלך ערב שלם פעמיים או שלש בלבד הוא יכה במצלתיים כף אל כף, אולם משעה שלנגד עיניו ניצבת המנגינה וההרמוניה, ולא יוקרתו האישית, הרי הוא שלם ושמח בתפקידו שניתן לו והוא איננו מבקש לפרוץ ולהרחיב את גבולותיו של תפקיד זה.

חג השבועות הבא עלינו לטובה, מוגדר ע"י בעלי המחשבה כיום הדין  על חייו הרוחניים של האדם. יום שבו אנו יכולים לזכות  מחדש ל-"ותן חלקנו בתורתך", לחלקנו המיוחד, המוגדר והמוכן לנו מאז מתן תורה. יהי רצון שנזכה לממש את חלקנו בתורה הקדושה.