איש עסקים בארצות הברית נקלע לקשיים כספיים. הוא ניסה לפתח מוצר מסוים ולהטמיע אותו בשוק, תוך שהתכוון לגייס כסף ממשקיעים, אך הכספים התעכבו מלהגיע והוא הרגיש אבוד מול החובות שהלכו ותפחו. בצר לו יצא מהמשרד והתיישב על ספסל בפארק העירוני. כולו אפוף במחשבות ייאוש. הפארק היה סמוך  לבית "דיור מוגן" יוקרתי, שדייריו בקרו בו רבות. לפתע התיישב לידו אדם מבוגר, נראה עשיר, ושאלו למה הוא מוטרד. הוא סיפר.
המבוגר הציג את עצמו כ"הנרי פורד", אחד התעשיינים הגדולים בתולדות ארצות הברית, מייסד חברת הרכבים "פורד". "מצאת חן בעיני", אמר פורד, "ואני מאמין ביכולות שלך". הוא הוציא פנקס צ'קים מהכיס, כתב מיליון דולר ואמר כך: "תניח את הצ'ק במגירה. אל תמהר להשתמש בו, אך תמיד כשתגיע לנקודת שבר, תזכור שיש לך את הגיבוי הזה ואתה רשאי להפקיד אותו".
אותו איש עסקים נולד מחדש. ידע שאין לו מה לחשוש. הוא התמלא מרץ, שכנע פקידים בבנק לתת לו הלוואות, הלהיב חברים על המוצר, עד שעבר את התקופה הקשה ופרץ לשוק. בלא שנזקק לפדות את הצ'יק. כשחש עצמו בטוח בעסקיו. ראה לנכון לחזור לאותו  הנרי פורד ולהודות לו על התמיכה בו. כשהגיע לקבלה, ביקש להיפגש עם פורד. "הנרי פורד?! אין כאן איש כזה ולא היה מעולם", אמר הפקיד. ניסה לתאר לו אותו, עד שהבין. "אהה, כן, יש כאן אדם שסובל מהזיות ומציג את עצמו בכל מיני הצגות... פעם הוא פורד, פעם הוא לינקולן, ופעם הוא גורג' וושינגטון  "...
אבל בשבילו זה באמת היה הנרי פורד, כי ממנו הוא שאב  את העידוד וההשראה  להאמין שהוא מסוגל להצליח להשתנות.
בתוך דברי הברכות של  בלעם הרשע לעם ישראל,  הוא שוזר גם איחולים  ובקשות לעצמו, וביניהם הוא מבקש: "תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ" (במדבר כ"ג י) יש להתבונן בפשרה של הבקשה, מדוע לבקש למות כמו יהודי  ולא לחיות כמו יהודי? הן בלעם עצמו מפאר את חיי היהודי,  הרי שהוא עצמו מודה שגם חיי העולם הזה  של יהודי  הם החיים הטובים?
מבאר ה"אור החיים" הק' (שהיום  ט"ו בתמוז הוא יום פקודתו)  : " עוד ירצה, שבהגיעו ליום המיתה – ייטיב דרכיו ממעשיו הרעים ותועבותיו. כי רשע שבאומות היה, ואתונו שהייתה לו סוכנת כמאמרם ז"ל (ע"ז ד:) תגיד עליו; אלא שנתאווה שבשעת מיתה ישוב ויהיה ישר, כישרים שבאומות. ולפי שעמד על מזגו- והנה הוא רע בתכלית הרע, ונמנע ממנו עשות יושר, לזה שאל דבר שיכול להיות, שבשעת דכדוכה של מות יהיה ישר."
כלומר, בלעם הרשע  עשה את חשבון נפשו, הוא ידע היטב את שפלות מעשיו וטומאתו. הוא הבין שאין אפשרות מעשית שישתנה, לכן מה שנשאר לו לבקש זה שרגע לפני מיתתו הוא יתחרט על מעשיו, ומיד ימות כדי לא לחטא שוב. ואז לפחות אחריתו הייתה בתשובה.
יש להתבונן בפשר המילים של האור החיים הק': " ולפי שעמד על מזגו- והנה הוא רע בתכלית הרע,  ונמנע ממנו עשות יושר", האם הכוונה שנטלה ממנו הבחירה, ומשמים לא מאפשרים לו לתקן את מעשיו, או שמא הוא כן יכול לשוב, רק הוא 'בחר' להאמין שאיינו מסוגל להשתנות?!   
תשובה לכך נמצא בהמשך דבריו, האור החיים הק' מספר: " וכיוצא בזה ראיתי רשעים שאמרו לי בפירוש, כי אם היו יודעים שיחזרו בתשובה ותכף ימותו – היו עושים; אלא שיודעים שאינם יכולים לעמוד בתשובה זמן ארוך, כי דבר מלך עליהם, מלך זקן וכסיל רחמנא ליצלן. ולא שאל הרשע שימות כמיתת הצדיקים שבישראל כי הוא מן הנמנע שיגיע להשגה זו"
כלומר, בלעם הרשע לא ביקש את הבחינה הסגולית של פטירת הצדיקים. אלא לא האמין בעצמו שהוא מסוגל להשתנות! כמו אותם רשעים שבאו אל האור החיים הק' והצהירו שמה שמונע מהם לשוב בתשובה, היא הידיעה שהם נמצאים תחת מרותו הבלעדית של אותו 'מלך', שהוא שולט בהם שליטה ללא מיצרים. ומפני כן אין טעם לשוב מתוך ידיעה ברורה שישובו שוב לחטאיהם! וע"כ  לו ידעו בידיעה וודאית שמיד אחרי החזרה בתשובה ימותו, היו שבים  בתשובה.
שתי פרשות עוסקות בברכות וקללות, פרשת בחוקותי, ופרשת וכי תבוא, אם נתבונן נראה שיש הבדל בין סיומן של הפרשות. בעוד שבפרשת בחוקותי מסתיימת בניחומים ועידוד: "וזכרתי את בריתי וכו' ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור". (ויקרא כ"ו מ"ב) בסיומה של פרשת כי תבוא  נאמר: "אֵלֶּה דברי הברית אשר צִוָּה ד' את משה לִכְרֹת את בני ישראל " ללא דברי נחמה ועידוד.
שואל  הרדב"ז הרי דרך הנחמה שתבוא בסוף !?
ומיישב שני תירוצים: א. "נראה לי לתרץ כי אין צריך נחמה בפרשת כי תבוא לפי שנחמתם בצדם שאין פסוק ופסוק שלא הוזכר בו שם הויה המורה רחמים להודיע שהמידה היא ברחמים ואין לך נחמה גדולה מזו."
כלומר,  מכיוון שבתוכחות של פרשת "כי תבוא" מוזכר בסיום כל תוכחה את השם "הויה" המסמל את הנהגת השם בדרך של רחמים, ומכאן הנחמה  שגם בזמן של התוכחה הכל היה ברחמים.
ב. "מכיוון שפרשות כי תבוא ונצבים סמוכות זו לזו, ובסופה של פרשת נצבים יש לך נחמות ד-כתיב: "והיה כי יבואו אליך  כל הדברים האלה... ושבת עד ד' אלוקיך ושמעת בקולו". (דברים ל' א-ב)  עד סוף הפרשה כולה נחמה, והרי זה נכון" (שו"ת סימן תשס"ט)
כדי להבין את תשובת הרדב"ז, נעיין במדרש תנחומא בפתיחה לפרשת נצבים:  "למה נסמכה פרשת "אתם נצבים" לקללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתיים, חוץ ממ"ט שבתורת כהנים, הוריקו פניהם, ואמרן מי יוכל לעמוד באלו?! התחיל משה לפייסם: אתם נצבים היום, הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה, והרי אתם קיימים לפניו".  מה כוונת דברי המדרש, וכי התוכחות שנכתבו בתורה הם חלילה רק  איום סרק?!
התשובה היא, ראה משה רבינו  שבני ישראל במקום להתמקד במטרה שהיא שמירת מצוות התורה, ובמקום להתמקד בברכות שהובטחו למקיים המצוות, בחרו להתמקד בקללות... מתוך תפיסה מוטעית: א. את המצוות לא יוכלו לקיים כראוי. ב. בתגובה יתממשו בהם כל אותן הקללות. ומכאן הדרך לייאוש ודכדוך קרובה מאד.
לכך באה הבשורה של פרשת 'נצבים' הסמוכה: "בשורת התשובה".  משה רבינו מעודד  את העם, לא שהתוכחות והקללות הם חלילה איומי סרק. הכול אמת לאמיתה. אלא שהיעד הוא לא להגיע למצב הזה, היעד הוא לצעוד בדרכי התורה. ואם חלילה מועדים ונופלים לתהומות החטא, יש דרך אחת למנוע את עונש הקללות והיא:
"וְשַׁבְתָּ עַד ד' אלוקיך וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ" (דברים ד' ל')
הקב"ה פותח תמיד שערי תשובה, "הפותח שער לדופקים בתשובה". וזו הנחמה הכי גדולה שיכולה להיות לבן אדם: "שוב!", בורא עולם לא ישכחך, כפי הנאמר: "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקחך" (ל, ד) כלשון הפסוק שאנו אומרים בתפילות הימים הנוראים "ובאו האובדים מארץ אשור והנדחים בארץ מצרים" (ישעיהו כ"ז י"ג)  כותב ע"כ רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע: "האובדים מארץ אשור"- אלו הטועים בדעות, "והנדחים בארץ מצרים"-  אלו הטועים בעבודה זרה. מכל סוגי הכישלונות שיש לבן אדם כתוב בפסוק:  "ובאו"! כולם יבואו, אחד לא יישאר בחוץ! הקב"ה לא מוותר על אף נשמה יהודית באשר היא.
תמיד יש דרך חזרה. זו הנחמה הגדולה שמשה רבנו מנחמם, אחרי כול התוכחות:  "ושבת עד השם אלוקיך". זו כוונת דברי  הרדב"ז "מפני כן בסוף תוכחה של "כי תבוא" אין צורך בנחמה", ומדוע?  מפני שהנחמה היא, "ושבת עד השם אלוקיך" אין ישועה יותר גדולה ליהודי מבשורה זו.
ידועים דברי החפץ חיים זי"ע על מצוות התשובה, שהיא קלה ליישום, אפילו ב'הרהור תשובה' יש  כוח אדיר לשנות .  רק שאנחנו לא תמיד יודעים להעריך את כוחם של הרהורי התשובה שעולים בנו.
וזאת מלמדנו ה'אור החיים' הקדוש, להדגיש את התפיסה המוטעית  של אותו רשע -בלעם, והבאים אחריו. בלעם הרשע מודה במילים: "תמות נפשי מות ישרים": אני מאוד רוצה לשוב בתשובה, אך אני לא מאמין שאחזיק מעמד, כי אני מכיר את עצמי... אז כל העסק לא כדאי לי.
הבעיה של אותו רשע שהוא  לא מאמין ביכולות שלו. לכן גם אם נבוא אליו במיטב השכנועים שיש בידו לתקן את אשר קלקל, הוא חושש לעשות תשובה, כי הוא לא מאמין שיחזיק מעמד  בתהליך זה.
ידוע לכול המעשה, כיצד השיב רבי יוחנן את ריש לקיש בתשובה. הגמרא מספרת: יום אחד היה רבי יוחנן שׂוחה בירדן. ריש לקיש ראהו וקפץ אחריו לנהר. רבי יוחנן פנה לריש לקיש בהתפעלות: "חילך לאורייתא!" כוחך - לתורה! ריש לקיש ענה לעומתו: "שופרך לנשי!" יופייך - לנשים! "אם תחזור בך לכמות שהיית בצעירותך", אמר לו רבי יוחנן, "תתחתן עם אחותי, שיפה היא ממני". ריש לקיש הסכים. שינה את דרכו, ונהיה  לגדול תלמידי רבי יוחנן. (בבא מציעא פד.).
נראה שהמסר הגדול ביותר במעשה, שרבי יוחנן הבין שהקושי הגדול של ריש לקיש לשוב, הוא חוסר האמון שלו בעצמו, אם יחזיק מעמד בתהליך התשובה, וע"כ בעצם ההצעה של רבי יוחנן לריש לקיש  הוא משדר לו, 'אני מאמין ביכולות שלך, מאמין בכוח שלך לשנות את דרכך, שאל"כ לא הייתי מציע לך את אחותי'. וע"י אותו אמון זכה ריש לקיש, וזכו עם ישראל לדורות לתורתו של ריש לקיש .  
מסקנת הדברים, חובתנו לעודד כל יהודי. וגם אם חלילה סרח, שערי תשובה פתוחים, גם להרהור תשובה יש משמעות עצומה בתהליך ההתחזקות. לכול שינוי יש משמעות, וכשיתחיל בתהליך משמים יסייעו לו להתמיד בשינוי המיוחל.