מעשיהם של הפלישתים מעוררים תמיהה. אמת, מקנאים הם ביצחק ושונאים אותו, לפיכך השתלטו על הבארות שחפר אברהם בנגב המערבי. אולם אין הפלישתים מסתפקים בדחיקתו של יצחק, אלא משמידים את הבארות עצמם. "וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו, סתמום פלישתים וימלאום עפר" (כו, טו).
זהו מהלך מוזר ביותר. במרחבי המדבר באר היא בבחינת מכרה זהב. רועי מקנה תלויים בה כדי להשקות את צאנם, חקלאים זקוקים לה, שיירות המסחר פונות לעברה. מי ששולט בבאר-שולט במרחב כולו. בסתימת הבארות מזיקים הפלישתים בראש ובראשונה-לעצמם. גם אם שונאים הם את יצחק, מדוע יכרתו את הענף עליו הם יושבים?
גם לנו גם לכם לא יהיה!
אפשר לראות במעשה הפלישתים דוגמה חיה לכלל ש"השנאה מקלקלת את השורה". מוכנים הפלישתים להזיק לעצמם, ובלבד שיינזק איתם גם יצחק. מוצאים הם תואנה רחוקה ("תקלה היא לנו מפני הגייסות הבאים עלינו"-רש"י) ובגינה משביתים הם את הבארות. העיקר-גם לנו גם לכם לא יהיה!
בכך מבשרים הפלישתים את דרכם של שונאי ישראל לאורך הדורות, שמוכנים היו לפגוע ביהודים, לגרשם ולנשל את רכושם, אף שבכך הזיקו גם לכלכלת ארצם.
אולם לדעת רבי נתנאל בן ישעיה, מרבני תימן, יש כאן מהלך עמוק יותר. בפירושו לתורה כתב "וכל הבארות אשר חפרו עבדי אברהם סתמום פלישתים: אלו שבע מצוות בני נח שזירזם אברהם על עשייתם ושכחו מהם". (מאור האפלה תולדות עמ' קכו)
דרכם של האבות הקדושים הייתה להדגים בפני אומות העולם את דרכי הצדק והמשפט של בורא העולם. הם לא הסתפקו במסירת הרצאות ובמתן שיעורים, אלא נתנו דוגמא חיה, הלכה למעשה, כיצד נראים חיים של הליכה בדרך ה'.
ביטוי מובהק לכך הוא אוהלו של אברהם אבינו, הפתוח לארבע רוחות השמיים, וכל הלך זוכה בו להכנסת אורחים. כאשר המשיך ההלך בדרכו, הוא נטל איתו לא רק את המזון שקיבל, אלא גם תמונה ברורה של חיי חסד ואמונה, תמונה אותה הפיץ הלאה.
נביעה של אמונה
זה גם היה המניע שביסוד חפירת הבארות בידי אברהם. לבאר במדבר יש תפקיד חיוני. מעצם קיומה היא הופכת לאטרקציה. סביבה מתקבצים עוברים ושבים. רועים באים להשקות את עדריהם, עוברי שיירות חונים בה. מתפתחים סביבה חיי מסחר וישוב.
אברהם מעניק לבארות שמות המבטאים את האמונה בא-ל אחד: "ה' יראה", "ה' ניסי", "באר לחי רואי". בכך נעשה שם שמיים שגור על לשונו של ההמון, ומושגי אמונה חודרים לשיח הכללי.
הבארות מושכות אנשים, ואברהם הופך אותם ל'בית מדרש' להפצת האמונה בה'. צמאי המדבר חשים הכרת הטוב כלפי מי שחפר את הבאר. אברהם מלמד אותם לכוון את הרגש הזה כלפי מי שאמר והיה העולם.
הבאר היא סמל לנביעה רוחנית: המים מסתתרים מתחת לשכבות רבות של עפר, אולם מי שמגיע אליהם זוכה לחיים. כך גם הממד הרוחני של העולם; מסתתר הוא מאחורי שכבות החומר, אך ניתן להנביע אותו אל תוך מציאות החיים הגשמית. הסמליות משפיעה על תודעתם של הלוגמים ממי הבאר. וכאשר הם ממשיכים בדרכם, מפיצים הם את רעיונות האמונה עד קצווי ארץ, כמו זרעים של אור הנפוצים ברוח.
"ככה עשה אברהם להטות לב עובדי האלילים אל ה', ובעודנו חי היה נשיא אלוקים בקרבם" (הכתב והקבלה בראשית כו, יח).
כל זה היה לצנינים בעיני 'אנשי הרוח' של הפלישתים, השואבים את כוחם ומעמדם מאמונת ההמון הנבער בעבודה זרה. ברגע שנפלה לידם ההזדמנות, הם התנפלו בחמת זעם על בארות האמונה. לא די היה להם בהשתלטות על הבארות, שכן הללו היו מזוהות עם הפצת האמונה, ובעצם קיומן הזכירו להמון את מציאות הבורא. רצו הן לסותמן ולמלאן עפר, לבל ייזכר עוד שמן בעולם.
מעיין הישועה
אולם יצחק אינו מתייאש. הוא ממשיך בדרך אביו, וחופר בארות חדשות. רועי גרר נאבקים בו. אבימלך מטיח בו האשמות. אבל יצחק יודע כי טיפה אחר טיפה, ובסוף המים ישחקו את האבנים.
ומעשי אבות סימן לבנים. בימים אלה עיני כל ישראל אל מול המצב הביטחוני בשדות גרר, באזורים בהם חפרו אברהם ויצחק את בארותיהם. רבבות מאחינו עזבו את משפחתם כדי להילחם נגד אויב מר, המבקש לסתום את בארות הקיום שלנו ולקעקע אותנו מעל פני האדמה. הם עושים את המוטל עליהם.
גם על לומדי התורה ושומרי המצוות מוטל לעשות את העבודה הרוחנית, לחפור בארות מים חיים, לדלות ולהשקות את סובבינו ממקורות הנצח של תורת ישראל, להרוות את העם במעיינות בטחון ואמונה.
ושאבתם מים בששון-ממעייני הישועה.