אחת התופעות המופלאות והמסתוריות ביותר בעולם הטבע, היא נדידת הציפורים. מינים מסוימים של בעלי כנף מסוגלים לנדוד מדי שנה לאורך אלפי קילומטרים. הם חוצים ימים, אוקיינוסים והרים, וחוזרים שנה אחר שנה בדיוק למקום הקינון ממנו יצאו. הפלא הוא שהם עושים זאת ללא מפות, ללא אמצעי ניווט וללא לוויינים.
בשנים האחרונות גילו החוקרים את ההסבר ליכולת המופלאה הזו: לבעלי החיים האלה יש חוש נוסף – החוש המגנטי.
באמצעות חוש זה, הם חשים בשדה המגנטי של כדור הארץ ויודעים בכל רגע נתון היכן הצפון והיכן הדרום. הם אינם הולכים לאיבוד, משום שפרושה לפניהם מפה של קווים מגנטיים שלאורכם הם נעים עד הגיעם ליעדם.
האם לתופעה הזו יש מקבילה בעולם הרוחני? האם גם אצל האדם קיים חוש שיכול לשמש עבורו כמצפן במבוכת החיים? התשובה היא: כן.
משקפיים של הכרת הטוב
בין השאר, מצפן כזה זקוק לנו כיוון שמחד, מצווה האדם לפנות בתפילתו אל הבורא, לירא ממנו ולאהוב אותו, וליצור עמו קשר פנימי רגשי. מאידך, הקדוש ברוך הוא הוא מופשט לחלוטין מכל מושג גשמי. כיצד, אם כן, ניתן להבחין בו ולראות את נוכחותו?
התשובה היא: אין האדם מסוגל לראות את הבורא עצמו, "כי לא יראני האדם וחי", אולם מסוגל הוא לזהות את 'טביעות אצבעותיו' דרך מעשיו. אך כדי לעשות זאת, עליו לפתח חוש נוסף – חוש הכרת הטוב.
חוש הכרת הטוב הוא כמו משקפיים המאפשרות לאדם להבחין בחסדים הרבים שסובבים אותו בכל שעה ובכל רגע.
כשם שחושיו הרגילים של האדם דורשים עידון ושכלול כדי לקלוט ניואנסים עדינים, כך גם חוש הכרת הטוב זקוק לאימון ושכלול. אחת הדרכים לכך היא להתרגל להכיר טובה על החסדים שנעשים עמו – בין אם על ידי שליחים, אנשים אחרים, ובין אם על ידי הבורא יתברך ישירות. מי שמכיר טובה לחברו מסוגל להכיר טובה גם לבוראו.
'טביעת אצבעותיו' של הבורא
פרעה הוא דוגמה לאדם שכפר בטוב. בתחילת פרשתנו מתעלם פרעה מהחסדים והטובות שעשה יוסף לעם המצרי. לא עבר זמן רב, והוא כבר הכריז: "מי ה' אשר אשמע בקולו?" כאשר אדם משבית את מנגנון הכרת הטוב שלו, הוא נעשה עיוור לטובות שמרעיף עליו הבורא.
דמיינו שני אנשים שעומדים באולם קונצרטים. האחד – שמיעתו תקינה, והאחר – כבד שמיעה. האדם הראשון, בעל השמיעה התקינה, נשאב לתוך הצלילים המופלאים של התזמורת. הוא מתרגש מכל תו ומכל מנגינה, חש את הניואנסים הדקים של הצלילים ומתפעל מההרמוניה שבין כלי הנגינה. מבחינתו, המוזיקה היא לא רק חוויה שמיעתית, אלא גם רוחנית, שממלאת אותו התפעלות ושמחה.
לעומתו, כבד שמיעה מביט בתימהון על חברו המתפעל. הוא אינו מבין מדוע חברו כה נרגש. "על מה אתה מדבר?" הוא שואל בזלזול. "אני לא רואה בעיניי את הצלילים, לא חש אותם באצבעותיי, ולא מריח אותם. איך אפשר להתרגש ממשהו שלא קיים?"
האדם הראשון מביט בו בחמלה ועונה: "הבעיה אינה בצלילים או במוזיקה. היא קיימת, מופלאה ומרגשת. החיסרון הוא אצלך – אתה זה שאיבדת חוש חיוני, ולכן אינך מסוגל להרגיש את הקסם שאני חווה".
הוא גם מצבם של בני אדם ביחס להכרת הטוב ולנוכחות הבורא. האדם שלא פיתח בתוכו את מידת הכרת הטוב עשוי לשוטט בשבילי החיים כשהוא עיוור לטוב המקיף אותו מכל עבר. עיניו פקוחות, אך הוא אינו רואה את החסדים הרבים שמרעיף עליו הבורא. הוא תוהה: "איפה הבורא שחבריי מדברים עליו בהתפעלות כזו? מדוע איני רואה אותו?"
התשובה פשוטה: ללא החוש המיוחד הזה – חוש הכרת הטוב – הוא לעולם לא יוכל לזהות את טביעות האצבעות של הבורא בעולם. הוא לעולם לא ירגיש את אהבתו, את דאגתו, ואת היחס האישי לו הוא זוכה.
המפה האלוקית
הכרת הטוב אינה רק מעלה מוסרית, אלא כלי חיוני שמאפשר לאדם לראות את המציאות האלוקית שסביבו.
ככל שהאדם מתרגל לראות את המציאות דרך משקפי הכרת הטוב, הוא יוכל לזהות את עקבותיו של הבורא ואת סימני הדרך שהשאיר עבורו. אף בחצותו את הימים הסוערים וההרים הגבוהים שמזמנים לו טלטלות החיים, הוא לא יאבד את הדרך המובילה אותו אל מחוז חפצו.
המצפן הפנימי הטמון בו מזכיר לו כי כל המאורעות החולפים עליו, האתגרים אותם הוא צולח, ואף הקשיים הניצבים לפתחו; כולם שורטטו במיוחד עבורו בידו האוהבת של בורא העולם, למען ייטב לו.