כשהגיע אלכסנדר מוקדון למזרח התיכון, במטרה לכונן סדר עולמי חדש; החליטו האנטישמים במצרים כי הבשילה השעה להיפרע משנואי נפשם - היהודים.
"היהודים הם חמסנים", טענו בפני מוקדון. "בבריחתם ממצרים הם גנבו, שדדו וגזלו את הכלים שהשאילו מהמצרים, ולא החזירו!"
חכם היהודים, גביהה בן פסיסא, השיב להם תשובה ניצחת. "אם חפצים אתם בהשבת הכלים ששאלנו, שלמו לנו על מאות שנות השעבוד במצרים. ואם אין לכם כוונה לפצות אותנו על שנות עבדותנו - טלו את רגליכם והסתלקו מכאן!"
ה"שאלה" והתשובה
שאילת הכלים מהמצרים לא הייתה 'אלתור' של הרגע האחרון. כבר בברית בין הבתרים אומר ה' לאברהם: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם... ואחר כן יצאו ברכוש גדול". אף בעת ההתגלות הראשונה של ה' למשה במעמד הסנה נאמר לו: "...לא תלכו ריקם. ושאלה אישה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב... וניצלתם את מצרים" (ג, כב). ושוב בפרשתנו: "דבר נא (רש"י: "לשון בקשה") באוזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" (יא, יב).
מדוע היה עניין זה חשוב דיו, עד שבעיצומה של יציאת מצרים, שעה שבני ישראל עוזבים בחיפזון כה רב עד שלא הספיק בצקם להחמיץ, מזכיר להם הקב"ה שוב ושוב שלא ישכחו ליטול איתם את ביזת מצרים?
פיצוי סמלי?
בעל ה'חזקוני' מבאר, כי היה זה כעין מצוות 'הענקה' שיש לתת לעבד היוצא לחופשי. הוא מדייק זאת מלשון הכתוב. אצלנו נאמר לבני ישראל "לא תלכו ריקם" (ג, כא), ולשון דומה נמצאת במצוות הענקה שבחומש דברים - "לא תשלחנו ריקם" (דברים טו, כ).
ההענקה נחוצה לעבד כדי לתת לו בסיס כלשהו להתחיל את חייו החדשים, שלא ישקע לאחר שחרורו בעוני ודלות. בדומה לכך, קיבלו בני ישראל מהמצרים את האמצעים החומריים הנחוצים להם בבניית חייהם החדשים בארץ ישראל.
זאת ועוד, בצאתם ממצרים הותירו אחריהם בני ישראל נדל"ן רב: שדות וכרמים, בתים ובניינים – כל מה שצברו במהלך 210 שנותיהם בארץ מצרים. רכוש זה ייתפס עתה בידי המצרים, ומן הדין כי ישלמו עבורו טבין ותקילין.
בספר 'מדרש חמדת הימים' הוסיף המחבר טעם, המוכר היטב למי ששמע סיפורי שואה. הוא מסביר כי בנות ישראל היו משחדות את המצרים במיטב תכשיטיהן, לבל יסגירו לשלטונות את ילדיהן. לפיכך ניתנה מצווה זו במיוחד לנשים: "ושאלה אישה משכנתה" – אותה שכנה שקיבלה את השוחד. והוא מסיים את פירושו: "ואין בזה גניבת דעת אלא החזרת חפץ לבעליו".
המשותף להסברים הללו, שהם רואים בביזת מצרים פיצוי על שעבוד מצרים. אולם לאמיתו של דבר, כל זהב מצרים וכספו לא יוכלו לפצות את בני ישראל. וכי יוכל הממון להחזיר את הנפשות הרבות שאבדו בפיתום ורעמסס, את שנות החיים שהתבזבזו לריק, את השחתת מסורת האבות שבגינה שקעו ישראל במ"ט שערי טומאה, עד כי רובם לא זכו להגיע ליום הגאולה?
ממחסני פרעה – למשכן ה'
אלא שב'שאילת' הכלים מהמצרים יש פן נוסף. במשך דורות רבים האימפריה המצרית שלטה בכיפה וצברה הון ושכיות חמדה מכל רחבי תבל. בזמן הרעב הגדול בימי יוסף, ואף קודם לכן, נהרו למצרים סוחרים מכל העולם שבאו לקנות תבואה, וגדשו אותה בכסף וזהב, עד שנזקקו המצרים להקים ערי מחסן מיוחדים ("ערי מסכנות") לאפסן בהן את הכל.
והנה, מתברר כי ההון הזה לא בא אלא לשמש את הקמת המשכן לאלוקי ישראל, מקום השראת השכינה בעולם. לא די כי המכות כבר עשו שפטים באלוהי מצרים וערערו עד היסוד את התרבות האלילית עליהם הושתתו, כעת נוכחים המצרים כי כל השפע שאגרו נועד לפאר ולרומם את בית ה'!
השפע ותכליתו
שתי תוצאות חשובות היו אפוא לביזת מצרים. ראשית, כל אימת שבני ישראל נשאו את עיניהם למשכן, הם קיבלו תזכורת לכך שהשנים הרעות לא היו לשווא. מתוך העמל והסבל הם הניחו בעצם את היסודות למשכן ה' ולבית המקדש. ויותר מכך, הם למדו כי גאון מצרים ותפארתה – לא היו אלא כלים להפצת כבוד שמיים בעולם.
זהו המסר העולה מהבטחת ה' לאברהם: "ואחר כן יצאו ברכוש גדול" (בראשית טו, יד) – כל אותה ירידה שירדו ישראל למצרים עתידה לרומם את החומריות של מצרים, לתקנה ולקדשה לעיני כל גויי הארץ. ואף לעתיד לבוא הובטחנו: "והיה באחרית הימים... והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב... ונלכה באורחותיו". העולם יכיר בכך כי ההתפתחות הטכנולוגית, ההון והשפע החומרי לא נועדו אלא לשמש ככלי לתכלית הרוחנית, שתצא מציון וירושלים.