אחד המקומות הספורים בתנ"ך, בהם מופיע הביטוי "שימו לב", הוא בנבואת חגי. (חגי ב).
שמונה עשרה שנה חלפו מאז התיר כורש להקים את בית המקדש. רבבות יהודים נענו לקריאתו ועלו לירושלים. הם חידשו את הישוב היהודי בארץ ישראל, ואף "עשו לביתם" (עוד ביטוי שמקורו בנבואת חגי). רק בית אחד שכחו לבנות: את בית ה'.
כל אותן שנים התקיימה עבודת הקורבנות על מזבח המוקף קלעים, אך "היכל ה' לא יֻסד" (עזרא ד). זו הסיבה, כך מוכיח אותם הנביא, שהם נענשו בפורענויות: בצורת, רעב ומחסור. מדוע התמהמהו היהודים בהקמת בית המקדש? מסתבר שלדחיינות הייתה סיבה טובה.
לנגד עיניהם של העולים עמדה דמות הבית הגדול והנורא אשר נקרא שמך עליו, הבית הראשון שניצב על הר ציון במלוא הודו ותפארתו. אולם קשיים שונים העיבו על כוונותיהם הטובות של העולים הראשונים. התוכנית הגרנדיוזית להביא לירושלים את ארזי הלבנון; לא נשאה פרי. העם היה דל והקופה הציבורית ריקה. בנסיבות כאלה, איך אפשר לגשת לבניית היכל השם? וכי יקימו את בית המקדש בקרוואן?
"מחשבות טובות"? לא מספיק
תחושת העליבות של היהודים הייתה בהחלט מובנת. "מי בכם הנשאר אשר ראה את הבית הזה בכבודו הראשון, ומה אתם רואים אותו עתה? הלוא כמוהו כאין בעיניכם!" (חגי ב, ג). כלום לבית מסכן כזה ייחלו כל הדורות? לא ייפלא שיהודים העדיפו לדחות את בניין ההיכל למועד מאוחר יותר: כשהקופה תתמלא, כשהאמצעים יהיו מוכנים, כשאפשר יהיה לבנות בית מקדש כמו שצריך.
אולם הנביא מלמד אותם כי חשבונם היה שגוי: "שימו לבבכם על דרכיכם... עלו ההר והבאתם עץ, ובנו הבית; וארצה-בו ואכבד[ה], אמר ה'" (חגי א, ז).
"תשכחו מהארזים", אומר הנביא. "לכו להר הזיתים הסמוך, וקחו כל עץ שיעלה בידכם. אל תעשו חשבונות רבים. נכון, הבית הזה לא יראה כמו קודמו - לפחות לא בהתחלה - ויש גם סיבות טובות לדמעות שיזלגו מעיני הזקנים כשיראו אותו".
המילה "ואכבדה" מופיעה בכתיב חסר, כדי לרמז על חמשת הנכסים הרוחניים שחסרו בבית שני (יומא כא, ב). ועם זאת, מוטב לעשות משהו שאינו מושלם; מאשר לא לעשותו כלל. "ועשו - כי אני אתכם" (חגי ב, ד) אומר להם ה'. מילת המפתח כאן היא: "עשו"!
לא להסתפק במחשבות טובות, לא לעצור בדיבורים יפים, לא לשקוע בתכנונים ארוכי-טווח, אלא פשוט לקום ולעשות - גם אם התוצאה לא תהיה מושלמת.
המלאך הגודל אותי
הביטוי "לשים לב", כך אנו לומדים מהקשר הדברים בנבואת חגי, משמעו לפעול. הלב אינו רק משכן הדעת. הלב הוא המחבר את הידיעה לפעולה. "וידעת היום, והשבות אל לבבך". אין מרחק גדול בעולם יותר מזה שמפריד בין המוח ללב, כך אומרים בעלי המוסר. לא די לדעת – צריך לעשות. ידיעה שאינה מוליכה לעשיה היא ההפך מ"תשומת לב". היא הכבדת הלב.
תמיד אפשר לשקוע בחשבונות ובשיקולים שאין להם סוף. חלקם אפילו נכונים, לפחות למראית עין. זה גם מה שחשבו היהודים בזמנו של חגי הנביא. אבל כפי שלימדנו רבנו בחיי: "מן הזהירות שלא תיזהר מדי". בקשת השלמות עלולה להתגלות כמכשלה. הפרפקציוניזם הוא לרועץ. לעיתים אינו אלא כסות לעצלות וחוסר מעש.
מדוע זקוק כל עשב למלאך המכה בו ואומר לו "גדל"? וכי אין שאיפת הצמיחה טמונה בטבעו? אלא, שאלמלא המלאך מאיץ בו ומזרזו, היה העשב מכלה את זמנו בניסיון ליצור את העלה האידיאלי, את הפרח המושלם, שהרי מבקש הוא למלא את חפץ הבורא באופן המלא ביותר. "גדל!" דוחק בו המלאך.
הזמן קצר והמלאכה מרובה. אם תקדיש את כל זמנך למחשבה ותכנון, שום דבר לא יתרחש בעולם המעשה.
איש המעש
הידיעה הדרמטית על יציאת עם ישראל מבית העבדים המצרי; נפוצה במהירות בכל רחבי העולם. כך גם החדשות המדהימות על קריסת הצבא המצרי בים סוף, ועל הניסים המופלאים שליוו את ישראל במדבר. מה אפוא ייחודו של יתרו, כהן מדיין? במה היה שונה מכל האחרים?
"שמע שמועה ובא!"
אולי הוא לא היה היחיד ששמע. אולי היו אחרים שגם חשבו לבדוק מה באמת מתרחש במדבר סיני. אבל הם מעולם לא הגיעו. אולי הם עוד בדרך. אולי הם עדיין מתלבטים מה יהיה מסלול הנסיעה האידיאלי בו יגיעו...
אם יש לכם כוונה טובה, אם יש לכם רעיון מוצלח, אם עלתה בדעתכם תוכנית מועילה, על תדחו אותה למחר. אל תמשיכו אפילו לקרוא את העלון הזה. נסו לממש אותה באופן מיידי. עכשיו.
איך אמר חגי הנביא? "שימו לב"!