התורה מסבירה את הסיבה לעונש הכבד בכך שאנו תולים כל מאורע ביד המקרה. איננו מוכנים לראות את יד הבורא בכל הקורה לנו. כאשר אדם סוטה לראשונה מהדרך הישרה, שולחים לו אותות אזהרה מן השמים בצורת עונשים קלים יחסית. המפעל של אותו אדם צובר הפסדים, הוא לוקה בבריאותו וכדו'. פעמים רבות הוא אינו מוצא קשר ישיר בין האירועים למצבו הרוחני. הוא רואה לנגד עיניו רק את הסיבות הטכניות או הסביבתיות שיצרו את הבעיה, ואינו מנסה לפענח את הסיבה הרוחנית העומדת מאחורי ההתרחשויות. לנוכח אדישות זו, כאשר קיים חשש לקיומו הרוחני של העם כולו, יש צורך לגרום זעזוע, יש צורך באסון החורג מדרך הטבע. אסון מסוג זה יעורר את בני האומה ויחייב אותם לערוך חשבון נפש.

אחת הסיבות המביאות להכרח להרוס על מנת לבנות, היא הנטייה האנושית לדבוק בדרכי החיים הקודמות. כאשר אדם עובר עבירה, הוא מצפה לעונש מיידי. כאשר העונש אינו נראה באופק, הוא רואה בכך לגיטימציה למעשיו, לפחות כגורם מרגיע לאחר מעשה, ולכן הוא ממשיך בדרכו. הדורות הבאים אחריו, שהורגלו לדרך זו, אינם מעלים כלל על דעתם שהדרך פסולה, והם נאחזים במסורת שלילית זו כבדבר מקודש. שום תוכחה ושום עונש לא יחזירו אותם למוטב, שהרי זוהי דרך אבותיהם. ויותר מכך, בני האדם סבורים, שאם האבות עברו אותה ללא פגע, אין סיבה לחפש דרכים אחרות.

והנה, כאשר מתמלאת הסאה ובא עונש מפתיע בעוצמתו, כולם עומדים ותמהים: מדוע העניש ה' אותנו באופן כה קשה? הם אינם מצרפים את מהלך הדורות לחשבונם ואת האזהרות החוזרות ונשנות שהופיעו לאורך הדרך. בעיניהם הם רואים רק את המאורע המעציב. אולם, כאמור, המבט חייב להיות רחב יותר ומעמיק יותר. מבט אל השורשים המסבירים את הכל.

קללת האדמה בעבור חטאו של אדם הראשון, הצורך לעבוד בזעת אפיים, פעלו בזמנו את פעולתם. אדם הראשון עצמו הפנים היטב את העובדה שחטא, וגם חזר אל ה' בתשובה ראויה. אולם במשך הזמן החלה שוב הדרדרות בהתנהגותה של האנושות. לקח העונש של קללת האדמה נשכח, והאנשים, במקום לראות את עצמם תלויים בחסדי ה', בהוציאם לחם בזעת אפיים, החלו לראות את עצמם כיוצרים. הרגשת חוסר התלות בברכת שמים התירה כל רסן מוסרי. אנשי דור המבול היוו חברה שדרסה בכוונה תחילה על כל המוסכמות. התנהגותם הוכיחה שאינם מסוגלים להגיע להכרת תלות בבורא. חברה אשר אינה מוכנה לחיות על פי הדרכים שחקק ה' בטבע, לא תגיע גם להכרת הבורא מתוך הטבע.

מכל האנושות, רק נח ומשפחתו גילו שנותר בהם ניצוץ של הכרה במציאותו של הבורא, ולכן, רק הם היו ראויים להצלה. כאשר יצא נח מהתיבה וראה שכל העולם חרב ורק הוא ובניו נותרו, מה היתה תגובתו? הוא הקריב קרבן לה'! היה זה ביטוי להכרה שכל חייו נתונים ביד ה'. לכן אמר ה' בליבו: "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם" (בראשית ח', כ"א). אין סיבה להוסיף עונש "בעבור האדם", כדי שהאדם ילמד שהוא תלוי בי, כי אלו שניצלו מהמבול הפנימו זאת.

נח, בהקריבו קרבן, גילה את תלותו בה'. גילוי זה הוא ראיה שמטרת העונש שנגזר על אדם הראשון אכן הושגה. מנח ובניו ניתן לבנות עולם שיש לו קיום. מזרעם אפשר יהיה להקים אומה שתכיר את יד ה' ואת השגחתו בכל הנעשה עלי אדמות בכל מצב - בדלות ובעשירות, בארצם ובנכר, באבלות ובשמחה. תמיד הם יכריזו לפני כל באי עולם שיש אדון לעולם!