|
|
|
השאלה
|
|
מדוע מתייהרים היהודים כגומלי חסדים?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת ערכים
|
רמת הנתינה וההחלצות של העם היהודי לעזרת נדכאים ואנשים הנתונים במצוקה הינה מופלאה. היא מעידה על רצון הנובע מפנימיות נפש האומה ועל העובדה שאותה פילנטרופיות אינה תופעה חיצונית גרידא.
את קופת הצדקה החשיבו יהודים לתשמיש של קדושה, ולא בכדי. הצדקה היתה לחם-חוקם של בני ישראל, לכל אורך הדורות.
אף פעם לא נשארה הצדקה בתחומי התיבה המרובעת, הסמלית. בקהילות ישראל הקדומות היו לצדקה פנים רבות ושונות, אופנים מגוונים ויצירתיים של תמיכה כלכלית, עזרה וחסד. עד היום ממשיכה מגמת הצדקה בעמנו להשתכלל ולהתרחב, לייסד ארגונים ואגודות, לפתח יוזמות חדשות ולמנף פרוייקטים רחבי היקף שיעודם – עזרה לזולת. הצדקה בימינו מגשרת בין ערים וארצות, וקושרת זה לזה את כל חלקי החברה היהודית, על כל מגזריה השונים.
הצדקה הישראלית שואבת את כוחה מן התורה. היהודי מאמין באלוקי הצדקה והחסד, הדורש מן האדם שיילך בדרכיו ויעשה גם הוא חסד עם הבריות. כל הכופר בגמילות חסדים, אמרו חכמי ישראל, כאילו כופר בעיקר. הכרה זו נותנת תוקף לרצון לעזור לזולת. הצדקה בעמנו אינה פעולה הומאנית גרידא, התלויה ברגשות מתחלפים. אין היא התנדבות חופשית מרצון של נדיבים למיניהם. הצדקה היא חובה ומצווה, ואין איש שרשאי לסלק ידו ממנה.
זאת ועוד, האמונה היהודית רוממה את מצוות הצדקה ותרמה לעיצוב הגישה המכבדת כלפי החלש והנזקק. לפי הגישה היהודית, למצבו הפיננסי של האדם אין קשר לתדמיתו האישית. העניות אינה דוחקת את בעליה לשולי החברה, אינה מסמנת אותו כ"מסכן" או כחדל-אישים וודאי שלא כ"פרזיט" או כנצלן. להיפך, חכמי ישראל למדונו כי העני קרוב יותר אל הבורא ובעל זכות קדימה. ויותר מכך, ליבם השבור קרוב הוא לאמונה ולאהבת הבורא, וה' קרוב לנשברי לב.
היהודי מאמין ובוטח, כי העושר נמסר בידו כפקדון לזמן קצוב והוא ממונה לעשות בו את רצון הבורא. ממילא, אין טעם בהתנשאות על העני. הרי לא משלו הוא נותן לו, אלא הוא שליח ההשגחה.
המילה "צדקה" היא שנטעה בלב העם את הרעיון, שנתינה קשורה לצדק ולכן, מחובתו של העשיר לעזור לעני. הצדקה היתה בישראל לחובה ונסדרה על פי פרטי דינים, אולם למעשה התנהגה פעמים רבות לפנים משורת הדין.
חכמינו הדריכו את העם לתת צדקה בסתר, לשם שמים, לטובת העני ולא לכבודו של הנותן. הם נתנו צדקה בצינעה והיו מוכנים להתבייש בנתינתה, ובלבד שלא לבייש את העניים.
כבודם של העניים נשמר בכל הדרכים. האמידים בעלי האמצעים חוייבו לשמור על רמת חיים מוגבלת ולא להפגין את עושרם ברבים, כדי שלא לבייש את מי שאין לו. לשם כך נקבעו בקהילות תקנות מפורטות לגבי הוצאות חגים או הוצאות נשואין, והעובר עליהן היה צפוי לקנסות.
הצדקה לא התנהלה רק בין יחידים, כי אם התמסדה ב"חברות" מאורגנות לכל תחום בנפרד – מעזר יולדות ועד הלווית המת. מלבד הצדקה 'הגלויה', שניתנה ברבים, התקיימה בקהילות ישראל הצדקה הצנועה והחשאית. דוגמא יפה לצדקה המאורגנת ניתן לראות במנהג "שתי הקופסאות". בימי השבעה הנהיגו לשלוח לבתי האבלים עניים כעשירים שתי קופות צדקה. אחת מלאה ואחת ריקה. קופות אלו שימשו למטרה של גביה ותמיכה כאחת. העני נטל מן הקופה האחת את הסכום שבתוכה – כולו או מקצתו, כפי צורכו. והעשיר הוסיף משלו לקופה השניה, כאשר ידבנו ליבו. מנהג זה נשמר בהבדלים קלים במספר עדות ישראל, והיה סמל ל"מתן בסתר" מופתי.
ההסטוריה מלמדת כי הצדקה לא משה מקרב בני עמנו בשלוותם ובגלותם, בימי רווחתם, כמו גם בדלותם ובדחקותם. רגש האחווה ההדדי היה אחד מסודות קיומו של עם ישראל. הוא איחד את חלקי העם המפוזרים בעולם ועורר לעזור איש לאחיו בשעת צרה. הלב היהודי החם לא יכול היה מעולם לעמוד מול צרת הדל בשוויון נפש ולא לפתוח לפניו את כיסו.
מידות החסד וההענקה שכל-כולן נדיבות למען הזולת, הינן קניינים יחודיים של בני ישראל, והם נוצצים כיהלומים בכתר הפז של העם הנבחר. מוכיחים הם שהלב היהודי חש בצער הזולת, משתדל למלא את חסרונו ולתמוך בו בשעתו הקשה.
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
