|
|
|
השאלה
|
|
כיצד מגינה התורה על החלשים בחברה?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת זאב גרינוולד
|
התורה מגינה על החלשים מפני המנצלים הפוגעים בהם, ולכן אדם המוכר סחורה ירודה במחיר מפולפל או הקונה סחורה יקרה במחיר נמוך וכיוצא בזה, עובר על איסור הונאה. איסור זה נאמר במפורש בתורה: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו" (ויקרא כ"ה, י"ד). האדם שהונה את רעהו חייב להחזיר לו את ההפרש או לבטל את המקח. אין ספק שאדם אינו מוכן לשלם מחיר מופרז ללא הצדקה, ובודאי שהקונה לא היה מודע למחירה הריאלי של הסחורה שקנה.
קיים איסור נוסף בתורה, שגם הוא נקרא 'הונאה', למרות שלכאורה, אין קשר ישיר בינו לבין הונאה ממונית. הכוונה היא למי שגורם לזולת השפלה, צער או בושה. כאשר אדם מבייש את רעהו לפני אחרים, פוגע בכבודו או מצער אותו על ידי הערה עוקצנית, הוא עובר על איסור הונאה, הנקרא: "אונאת דברים".
השם המשותף בא ללמדנו, שקיים ביניהם מכנה משותף. מטרת שני איסורים אלו היא שהאדם לא ינצל את חולשת זולתו לרעה.
הבה נסביר את הדברים: אדם המוכר במחיר מופרז, עושה זאת בהסכמתו של הקונה. הקונה הסכים לעסקה משום שלא היה בקי בטיב הסחורה או בשוויה בשוק, והמוכר ניצל את חוסר הידיעה לטובתו. אמנם הסוחר המצוי יסביר לנו, שאין במהלך זה כל רע: "זהו מסחר!" מעין מלחמה קטנה, שהממולח יותר מנצח בה. אולם השקפת התורה שונה לחלוטין. על פי השקפת התורה יש כאן לא רק גזילה, אלא גם חוסר אמונה בבורא עולם. לו היית מאמין שיש אלוקים, ולא האדם הוא בעל הבית של העולם, לא היה לך כל עניין במלחמה זו מול הזולת. על האדם לשאול את עצמו: בעבור מי אתה מנהל מלחמה? האם עליך לעזור לאלוקים לספק לך פרנסה?
גם באונאת דברים מצויה נקודה זו. אנשים רבים מזלזלים באיסור זה כאשר הם מתייחסים אל זולתם שלא כראוי. גם אדם שלעולם לא ירים יד על חברו, אינו נרתע מהטחת עלבונות, מאמירת הערות עוקצניות או מסיפור בדיחות מכאיבות, כאשר נדמה לו שהצדק עמו. מדוע? משום שאין הוא פוגע גופנית. אולם לאמיתו של דבר, הפגיעה היא קשה יותר. הוא פוגע בצד החלש של זולתו, הוא מנצל לרעה את חולשתו. הוא גובר על יריבו לא בנשק, אלא בדיבורים. יש לדעת, שגם ההולך בדרך זו, מנהל למעשה מלחמה, ומעשיו נחשבים כחטא חמור שתוצאותיו קשות.
רק על ידי אמונה איתנה בבורא עולם, ניתן להנצל מעשיית עוול. מי שמרגיש שמעליו מצוי בורא כל יכול, ייקל עליו לוותר על 'מלחמת הקיום' ולהניח ל'בעל הבית' של העולם לנהל את עולמו. באופן זה יש באפשרותנו להעניק לכל אדם אך טוב וחסד, ואיש לא ייפגע במלחמת קיום דורסנית.
אונאת ממון ואונאת דברים צועדות שלובות זרוע זו לצד זו, והתיקון השלם הוא התגברות על שתיהן כאחד.
נביא דוגמאות נוספות לחוקיה ומצוותיה של התורה בתחום ההגנה על השכבות החלשות. דוגמאות אלו מורות בבירור שהדאגה ליחיד, לחלש ולעתים גם לנחשל, עמדה בראש מעיינה של התורה:
בתורה נחקקו חוקים מיוחדים להגנת העובד. ביניהם ניתן למנות את איסור הלנת שכר ואת האיסור להעביד פועל בעבודת פרך ובעבודות בזויות, אם הוא לא נשכר מראש במיוחד למלאכות אלו. המושג "עבודת פרך" כולל סוגים שונים של עבודות, לרבות עבודות שאין בהן סיפוק מינימלי לעובד.
קיים סוג נוסף של עבודת פרך, במובן הרחב יותר של המושג: עבודה שעושים אותה ללא רצון, אלא רק מפני שלא נעים לסרב לבקשה. לדוגמה, כשהבוס מבקש ממנהל החשבונות שלו לבצע עבורו שליחויות, בודאי שהלה מרגיש מבוזה, אולם אין לו ברירה; כמו כן, מזכירה שנאלצת לשטוף את רצפת המשרד לבקשת המעביד או להגיש לו קפה, גם אם אין היא מתנגדת, ברור שזוהי הסכמה כפויה.
מותר אמנם לבקש טובה מהזולת, כאשר ברור שהלה יעשה זאת ברצון. אולם יש לדעת שלעתים האדם מתפתה לבקש טובות מזולתו מעל לסביר, תוך שהוא מנצל לרעה את העובדה שלזולת לא יהיה נעים לסרב. בנקודה זו נכנס המבקש לתחום של "עבודת פרך", שעל פי דעת התורה יש להתרחק ממנה.
זאת ועוד, מאז ומעולם היו בעולם אנשים עניים ועשירים. מצוות התורה לא באו למחוק במחי יד את ההבדלים הקיימים בין עני לעשיר ובין החלש לחזק. התורה מכירה בעובדה ש"לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים ט"ו, י"א), אך יחד עם זאת, באמצעות מערכת המצוות, דואגת התורה שהחזק לא יהפך לעריץ והעני לא יידרס מתחת למגפי העשירים.
הכסף על כל צורותיו הוא תמצית כוחם של העשירים. אולם לאמיתו של דבר, הכסף הוא גוף דומם, דבר שאינו עושה פירות. רק בשיתוף כח העבודה של אלו שאינם עשירים ניתן להפוך את הכסף לגורם יצרני. רק כאשר ייבנו מהכסף מפעלים שבהם עובדים, בונים ומייצרים, יוכל בעל הממון לממש את עושרו. תמצית כוחו של העני היא הזדקקותו של העשיר לעמל כפיו. ללא שיתוף פעולה מצד העני אין לעשיר כל תועלת מכספו הרב. בעל כורחם של כל המעורבים בדבר, נוצר מצב של איזון חברתי מסויים. לכן אם צד אחד ידכא את השני ויפר את האיזון, יוכל הצד שכנגדו לסרב לשתף עמו פעולה. באופן זה יישמר האיזון ויהיה בכוחו להביא ברכה.
אולם למרות זאת מצאו העשירים דרך שבה יוכלו להנות מכספם בלי להזדקק לעזרת העניים: הם מלוים בריבית. הלווה יכול לשבת בביתו במנוחת נפש ולגלגל את כל הסיכון ואת כל השקעת העמל על הצד שכנגדו. הלה נאלץ גם להסתכן בהשקעה הכספית וגם לתרום לבדו את כל העמל הנדרש, ואילו העשיר נהנה ללא כל סיכון; גם אם ייכשל העסק, הוא לא יפסיד מאומה.
הריבית מהווה סכנה המאיימת על העניים. היא מגדילה את כוחם של העשירים ופוטרת אותם מן הצורך להתחשב בכח העבודה של אלו שלא הצליחו לצבור הון. השכבות החלשות עלולות להיוותר בדרך זו ללא אמצעי מגן, והן תהיינה מופקרות לטוב לבם של העשירים.
איסור ריבית הכתוב בתורה מונע קיטוב חברתי, והוא הדבק המאחד את כל חלקיו של העם, הוא יוצר תלות וזיקה בין המעמדות השונים ומציל את העניים מניצול מחפיר.
מכל הדוגמאות שמנינו נוכחנו לדעת כי התורה הקדושה ערה לצרכיו של החלש בחברה, לכבודו ולמעמדו ואוסרת להשפילו ולנצלו. משמעות רבה יש לידיעה כי חוקים אלו ניתנו בהר סיני שנים רבות מאד לפני שהחברה העולמית נתנה את דעתה לזכויות העובד או לרווחת העני.
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
