|
|
|
השאלה
|
|
מדוע כופים הדתיים את דעתם עלינו בסוגיות ציבוריות העומדות על הפרק?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת זאב גרינוולד
|
ביסודה של כל חברת בני אדם קיימים חוקים מחייבים המלכדים את היחידים לחטיבה אחת. החוקים מתקבלים על דעת כל היחידים מרצונם הטוב. יחד עם זאת, חברה הדואגת גם לעתידה מביאה בחשבון כי יתכן ויבוא זמן אשר יחיד או יחידים ירצו לבטל כמה מן החוקים, בניגוד לרצון רוב אנשי החברה, ולכן נקבע כי רצון הרוב מחייב גם את המיעוט.
על המיעוט להשמע לדעת הרוב למרות שכולנו נבונים דיינו להניח שהרוב אינו מורכב ממלאכי השרת, והמיעוט אינו מורכב אך ורק ממלאכי חבלה. אין דרך אחרת להשתית את קיום החברה אלא על יסוד הכרעת הרוב.
אולם עדיין יש למיעוט את הזכות לנהל הסברה נמרצת, אך נימוסית נגד תפיסת הרוב, ולקוות שמחר או מחרתיים תתקבל תפיסת המיעוט על דעת הרוב. אך אסור לו למיעוט להתנגד לביצוע הכרעת הרוב. אם המיעוט מתנגד לביצוע הכרעת הרוב, הריהו חוטא לחוקת החברה ומערער את יסודות קיומה.
חברה ללא כפיה אינה בת קיום. חברה שלמה שתבסס את קיומה ותסדיר את כל עניניה על יסוד רצון טוב בלבד לא תאריך ימים.
המדינה בימינו אינה רק גוף מדיני וכלכלי, אלא גם מסגרת תרבותית הדואגת לחינוך הדור הצעיר ולהעלאת רמת החיים הערכית של האזרח בכלל. אין לך מדינה שאינה רואה חובה לעצמה לדאוג לצביון הלאומי של כלל אזרחיה ע"י קביעת מסכת יחסים ומנהגים בעלי אופי מיוחד, שרישומם יהיה ניכר בעיקר בחיים הציבוריים.
כאשר נטלה המדינה לעצמה את השם "ישראל", היא קיבלה על עצמה אחריות גדולה וכבדה כלפי התוכן המקורי-היסטורי של מושג זה. אם מדינת ישראל חפצה להיות ראויה לשאת את שמה הגדול ולא לרוקנו מתוכנו המקורי-ההיסטורי, היא חייבת לדאוג לשמירתו ולטיפוחו של הצביון הלאומי ההיסטורי של עם ישראל, ע"י קביעת מסכת יחסים ומנהגים בעלי אופי ישראלי מקורי, שרישומם יהיה ניכר בעיקר בכל ענפי החיים הציבוריים במדינה.
ומהו התוכן המקורי ההיסטורי של המושג "ישראל"? כל אדם חייב להודות שבמשך אלפי שנות קיומו נודע עם ישראל כעם התורה, ועל קיום חיי תורה מסרו טובי העם את נפשם בעלותם על המוקד.
אם הציבור הדתי המאורגן דורש להסיק מן ההכרה העקרונית הנזכרת את המסקנות הישירות ולקובען בחוקת המדינה, הרי לא בשם עצמו ובזכות ייצוגו בבית הנבחרים של המדינה הוא עומד על דרישותיו אלו, אלא בשם ההיסטוריה הלאומית של עם ישראל. הציבור הדתי באמונתו ובתורתו הוא ההמשך הישיר של מה שמכונה בשם "ישראל" זה אלפי שנים. בשם עם ישראל ההיסטורי רשאי הציבור הדתי לדרוש שלא לרוקן מתוכנו את המושג ההיסטורי ולא לזייפו על ידי תחליפים סינטטיים.
אחת הסיסמאות המושמעות בתדירות נגד 'הכפיה הדתית', כביכול, היא, ש'כפיה' מתאימה לימי הביניים, אולם אינה מתאימה לתקופתנו הדמוקרטית. התבוננות בסדרי חיינו תלמד כי בעצם רב הוא אלמנט הכפייה בשני החלקים המרכיבים את ישותנו: הגשמי והרוחני.
א. במישור החומרי: סמכויות הנוגעות לתנאי החיים שהיו נתונות בעבר בידי הפרט, הועברו לידי סמכות ממשלתית עליונה. לדוגמה: חיי הכלכלה בימינו. החקלאי כפוף למכסות, בין בייצור ובין בשיווק. אסור לו לגדל פירות בכמות העולה על המכסה שהוקצבה לו, והוא נאלץ לשווק את פירותיו אך ורק דרך המועצה לפירות, אף שמבחינתו הוא מעוניין לגדל ולשווק את הכמות המקסימלית. טובת הכלל מחייבת שכל פרט ייכנע לתכנון הכללי הממשלתי של ייצור ושיווק.
דוגמה נוספת: לצורך סלילת כביש, הקמת תחנת כח או נמל תעופה מופקעות אדמות מבעליהן, וניתנים פיצויים לבעלי הקרקעות שהופקעו, גם אם אותם הבעלים מעוניינים בקרקע ולא בפיצויים. טובת הכלל דורשת שהפרט ייכנע ויוותר על חלקו.
האדם הקטן שהיה בעבר הקובע הבלעדי של תנאי חייו , נאלץ בחיים המודרניים לוותר על זכות זו. הוא "נכפה" ע"י השלטונות המרכזיים. חופש הפרט הולך ומצטמצם ומפנה את מקומו לטובת הכלל. השלטון המרכזי טוען שהוא מיטיב עם הרבים על חשבון זכויותיו של היחיד.
ב. כפיה רוחנית: אדם מעוניין להביע את דעתו בנושאים שונים, מפוליטיקה ועד לסגנון חיים. כדי שיוכל לגבש את דעתו, הוא זקוק למידע, שבעזרתו יוכל לקבוע את עמדתו. מידע זה מוגש לו ע"י כלי התקשורת.
האינפורמציה מושפעת במידה מרובה מהצורה שמגישים אותה. היות שמיעוט קטן שולט בכלי התקשורת, נמצא שהדעה שמביע הציבור כמעט בכל נושא, נקבעת ע"י אותו מיעוט שהגיש את הדברים בצורה הנובעת מהשקפתו הוא, אף שהשומע לא היה מעוניין אלא בסיפור הדברים כהוויתם. ואכן, עדים אנו לעובדה שאדם ממוצע ברחוב בולע את כל מה שמוגש לו ע"י כלי התקשורת. מעטים הם המביעים דעה עצמאית ומקורית.
שאלת איחוד העם חשובה לא פחות מבעיותיו הכלכליות או מהאקטואליה הנשמעת בתקשורת. אם ניתן להצר את צעדיו של האזרח כדי להיטיב עם כלכלתה של המדינה, או להכריח אותו לרצות מה שרוצים השדרנים, מדוע לא ניתן לדרוש מהיחיד לוותר כשמדובר בציפור נפשה של האומה?
לדוגמה: חוק נישואין וגירושין עפ"י דין תורה מאפשר מסגרת שבה נוכל לחיות כעם אחד על אף חילוקי הדעות בשאלות עקרוניות רבות. ללא חוק זה יחלק העם באופן מיידי ל-2 קבוצות, שלא תוכלנה להתאחד לעולם. גם אם מישהו מקבוצה אחת ירצה להינשא לבן הקבוצה השניה, יהיה זה מאוחר מדי...
כל מערכת חוקים שלטונית כופה על הפרט את חוקיה. אולם עדיין עלינו להסביר את 'זכות הכפייה' מבחינה יהודית תורתית.
עם ישראל קיבל את התורה במעמד הר סיני. תפקידו הוגדר להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ולהפיץ את רעיון יחוד ה' בעולם כולו.
במעמד נכבד זה קיבלו כל נשמות ישראל על עצמן לקיים את תרי"ג המצוות. בנוסף, התחייב כל אחד לדאוג שגם חברו יקיים את המצוות וכדברי התלמוד: "כל ישראל ערבים זה לזה" (סנהדרין כ"ז).
מאז מתן תורה הפכנו לגוף מאוחד, בעל יעוד ומשימה משותפים - הפצת רעיון האלוקות בעולם. מתן צביון ממלכתי יהודי למדינה הינו אינטרס חשוב לכל העם היהודי. ללא שמירה על חוקי התורה עלול העם כולו לאבד את מהותו היהודית, חלילה.
גם זכותנו לישיבה בארץ ישראל מבוססת על התנ"ך הקובע שארץ ישראל שייכת לנו. לו היינו מבטלים את הצביון הפומבי היהודי, היינו מאבדים את הבסיס לטענת זכותנו על ארץ ישראל, כי אם אין מקיימים את מצוות התנ"ך, כיצד ניתן לטעון בשמו שהארץ היא שלנו?
כשם ש'זכותה' של האם 'לכפות' על ילדה את חוקי שמירת החיים ולמנוע אותו מלסכן את חייו, כן זכותם של נושאי דגל התורה להגן על בני ישראל אחיהם מפני התאבדות רוחנית וסכנת אובדן הנובעת מעזיבת דרך התורה, נשמת קיומו של היהודי באשר הוא.
אומנם אין מדובר, כמובן, בכפיה אלימה, אלא בהשמעת קולה של היהדות באמצעים לגיטימיים הקיימים במדינה דמוקרטית.
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
