כיצד האבלות על חורבן בית המקדש?

מסופר על המלחין הגדול שופן, שהיה פטריוט פולני בכל ליבו. בזמנו כבשו הרוסים את ארץ מולדתו. הוא לא יכול היה לשאת זאת. חרה לו לראות את הדגל הרוסי מתנוסס מעל ארמון המושל. כאב לו לראות את החיילים הרוסים גודשים את הרחובות ולהיתקל בטפסים הרשמיים הערוכים בשפה הרוסית. יותר מכל סבל מאדישות התושבים לכל עניין הכיבוש, שנא את שאננותם והשלמתם עם המצב. הוא קם והצטרף אל הגולים, אותם אצילים וראשי הצבא שחלמו על זמנים טובים יותר, כאשר תושב העצמאות לפולין. עד מהרה התברר לשופן שהוא החולם היחידי שנותר. הוא ראה את הגולים חיים חיי הווה, מתענגים על מנעמיו. העובדה שהזכיר תמיד את המולדת, הייתה להם לזרא. הוא הרהר מתוך כאב: "אבדה תקוותך, פולין שלי".

ערב אחד פסע ברחוב ועבר ליד בניין בית הכנסת היהודי. בית הכנסת היה שרוי באפילה, אולם הוא שמע קולות בכי בוקעים ממנו. נבהל שופן, מי הוא זה אשר בוכה בבניין החשוך? ניגש אל החלונות וראה שהעלטה בפנים אינה מושלמת. זיק חיוור של אור הבליח ולאורו הקלוש נראו צלליותיהם של המוני אנשים היושבים שפופים לארץ. נר יחיד דלק, נלחם לבדו בחשכה. הנר ניצב ליד איש שיבה שאחז בידיו מגילה וקרא בה בניגון עצוב, בקול רוטט, רווי יגון. ניגון שנקטע באנחות שבקעו מן הקהל. המחזה הפעים את לבו של שופן. מראה בני הקהילה היהודית היושבים לארץ בחשיכה והניגון הנוגה, ריגשוהו עד דמעות. כך עמד זמן רב, עד אשר סיים הקשיש את קריאתו, והקהל פרץ בקינה קולנית, נרגשת. לאחר דקות ארוכות הסתיים המעמד. הקהל נעמד והחל נוהר החוצה. שופן שם לב לכך שהאנשים יחפים, רק גרביים לרגליהם. נסער מאד, הוא פנה אל אחד מהם ושאל לפשר ההתכנסות הזו בחושך. האיש הביט לעברו בעיניים עצובות, אדומות מדמע וענה בכאב: "בית המקדש שלנו חרב. גלינו מארצנו".

שופן תמה. מעולם לא שמע שנותרה ליהודים כברת ארץ משלהם, הוא לא ידע שלחמו אי פעם עליה. "מתי זה היה?" שאל שופן.

"בארץ הקודש, לפני כאלף ושבע מאות שנה", ענה לו היהודי. "בדיוק ביום זה, יום תשעה באב".

פיו של שופן נפער בתדהמה. כששב אליו הדיבור, אמר: "מובטחני בעם זה שישוב לארצו. עם שלא שכח את חורבן ביתו במשך אלף ושבע מאות שנה, מובטח לו שישוב אליו! יש לפולנים ממי ללמוד כיצד להתאבל על מולדת שאבדה!"

זהו תשעה באב בעיניו של פטריוט פולני.

אבל שופן, כמובן, טעה! כי עם ישראל לא התאבל כל אותן שנים על אובדן העצמאות בלבד. שכן העצמאות המדינית אבדה לעם ישראל מאות שנים לפני חורבן הבית. נציב רומאי ישב בקיסריה ופקד על חיל המצב שהתפרס בכל רחבי הארץ. היה לו מעוז בירושלים, במבצר אנטיוכיה הסמוך לבית המקדש והשולט על כל הנעשה בו. המרד נגד הכיבוש דוכא ביד ברזל, ובעשרה לחודש טבת שבו הרומאים ושלטו בכל רחבי ארץ ישראל, למעט ירושלים. המורדים התבצרו מאחורי החומות החזקות, שלוש במספר, והרומאים הטילו עליהם מצור ממושך שנמשך שנתיים ומחצה. למעשה, הוכרעה המערכה בשבעה עשר בתמוז. אז הובקעה חומת העיר, והאויב חדר פנימה להרוג ולהשמיד. כל אלו תאריכים עצובים בדברי ימי העם. אבל האבל הגדול, יום הצום המרכזי, היום שצמים בו מערב עד ערב, קוראים בו את מגילות הקינות, יושבים לארץ, אין נועלים נעלי עור, הוא יום שריפת בית המקדש - בית משכן קל. בית המקדש הוא נשמת העם. ייחודו של המקדש - ברוחניות ששרתה בו. ההארה ששכנה בו, הגנה על העם.

בי"ז בתמוז הובקעה חומת העיר. חיל האויב פלש לעיר הקודש, הרג ולא חמל, והמשיך לעבר הר הבית לכיוון חומות בית המקדש. ועדיין, עדיין לא היה מאוחר מדי. עדיין יכול היה הגלגל להתהפך לטובה, עדיין יכול היה האויב לסגת, יכולה הייתה ירושלים להשתקם. כל זמן שהלב פועם, יש תקווה לחולה, המצב אינו אבוד. בשמיים חיכו לתשובה מעומק הלב, לחרטה כנה, אבל בעיוורון של שוטים, השליך העם את יהבו על בית המקדש, מתוך התעלמות מחובותיו שלו כלפי המקום הקדוש וכלפי השכינה השורה בו.

לא, לא תיתכן נאמנות חד צדדית. או אז ניתנה הרשות למשחית, וביום המר והנמהר, יום תשעה באב, עלה בית המקדש בלהבות. השכינה התנתקה ועלתה למרום. עם ישראל יצא לגלות, לדרך ארוכה ומיוסרת. דרך זו נמשכת אלפיים שנה של הפקת לקחים, והיא תסתיים רק כאשר נשוב לאלוקינו, לאמונתו ולמקדשו.