כיצד מצות הסוכה מאחדת את העם?

העולם כולו נראה זך וצח יותר, והלב ספוג בחוויות קודש ומחשבות טהורות. רגשי האהבה, הפיוס והריצוי שהקיפו את כל עם ישראל, יצרו אוירה נוחה, לשלום כנה ולאחדות אמת. האהבה והחיבה, הידידות והרעות, שאפפה את הכל, טעונה עוד ביסוס וחיזוק, השלמה והרחבה.

היום הקדוש עמד כולו בסימן האחדות הגמורה. אחדות הנפשות, אחדות הזמן, ואחדות המקום. הלב על כל אבריו הפנימיים נתאחד ונתייחד למקום. האדם התפשט כולו מגשמיותו ונצמד לקונו בתשובה ותפילה. החיץ שנוצר כתוצאה מהעוונות והחטאים, נפל ונשטף עם זרם הדמעות, וכל המסכים המבדילים נעלמו כליל. המחיצות נפלו וכל הקהל כולו, כחייב כזכאי, חובקים את ספר התורה ומתלכדים סביבו.

כך נוצרה האחדות הגמורה של היחיד עם הציבור. היחיד עם כל יצריו הפנימיים התאחד והתלכד כולו קודש לה', והציבור כולו התמזג לישות אחת העומדת בתפילה ותחנונים. כל זה התרחש ביום הנבחר מכל השנה, ביום המיוחד, הכולל בתוכו את כל הימים, יום הכפורים. אחדות הזמן התמזגה עם אחדות הנפשות, שניהם הפכו לחטיבה אחת. את כל זה נשא בלבו הכהן הגדול מאחיו למקום המקודש ביותר בעולם, למרכז ההויה, לקודש הקודשים, לאבן השתיה שממנה הושתת העולם.

בחג הסוכות כאשר כל ישראל יוצאים מבתיהם, מהשיגרה האפורה של ימות החול, האחדות קובעת לה את מקומה המיוחד. רק בשעה שכל ישראל מוקפים בדפנות של הסוכה, מאוחדים ומלוכדים המה פנימה, ללא כל פירוד ופילוג ביניהם. כך הם זוכים לשהות בצוותא תחת סוכת השלום הנפרשת עליהם מלמעלה ומגינה ומצילה אותם למטה.

זוהי גם השמחה המיוחדת האופפת את ישראל בימי החג, השמחה הגדולה העולה על גדותיה, מנקזת את כל שבילי הלב משיירי טינה ומאחדת את העם כולו על כל גווניו. זקנים וצעירים, חסידים ואנשי מעשה, צדיקים ובעלי תשובה מתמזגים לגוש אחד המתרומם למעלה מעשרה טפחים כדי לקבל את פני שכינה המתגלית כאן בכל יפעתה והדרה.

שורש הטינה והשנאה, ההקפדה והתרעומת, נובע מהחשיבות שהאדם מייחס לעצמו. הרואה את עצמו כבעל מעמד וכבעל ערך, בנקל יפגע כבודו. תמיד ידמה לו שאין מחשיבים אותו כראוי. לעומתו החושב על מיעוט ערכו, נעדרים ממחיצתו רוגז ומשטמה, הקפדה וטינה, כי מי הוא ומה הוא שיפגע.

השמחה לפני ה' היא המחדירה הכנעה ללב האדם. זו היא ההרגשה שלוותה את "החסידים ואנשי מעשה", אשר בשמחת בית השואבה לא חששו להשפיל את עצמם, והיו מפזזים בכל עוז לפני ה', בהדגישם כי אין חכמה ואין תבונה ואין כבוד לאדם לפני ה', אשר הוא לבדו מלך הכבוד.

עם ישראל מורכב מחלקים שונים, דרגות דרגות, חלקם צדיקים ויראים, תלמידי-חכמים ויושבי בית המדרש, חלקם חסידים ואנשי מעשה, רודפי צדקה ועושי מעשה חסד, חלקם פושעי ישראל, ריקנים וחסרי כל-מעש. זקוקים הם אלו לאלו, מה שחסר לאחד משלים האחר. בפרט אלו המנוערים מכל ורחוקים מן התורה, שבזכות עצמם אין להם קיום וכל תקוותם הוא רק בתוך הרבים ובזכות הציבור. אכן, כל ישראל ערבים זה לזה ומשלימים זה את זה. כאשר כולם קשורים ואגודים יחד יכולים הם להגן האחד על רעהו, כאשר שוררת ביניהם אהבה ואחוה, שלום ורעות. באותה שעה יש להם זכות קיום וכח עמידה.

ביטול כל המחיצות של הפירוד והשנאה, סילוק הרוגז והטינה בהתעוררות רגש האהבה והידידות, הם המכניסים שמחה וחדוה בלב. השמחה קשורה במיוחד לארבעת המינים, "ולקחתם לכם פרי עץ הדר וגו' ושמחתם לפני ה' אלוקיכם", כי רק על ידי האיחוד הגמור הרמוז במצות ארבעת המינים, תתכן אותה שמחה מלאה, חדות ה' מעוזכם.