מהי הגישה הנכונה לאדם העומד מולי?

לדאבון לב, אנחנו משתמשים בבני אנוש כמו בחפצים. הזולת, מפריע לי לעתים קרובות בעצם נוכחותו. הוא גוזל את מרחב המחיה שלי ופוגם בכושרי להביע את עצמי. הזולת מציב את רצונותיו מול שאיפותי, והללו אינם עולים תמיד בקנה אחד עם אלו שלי. זהו ניגוד אינטרסים, העומד ביסודה של כל מלחמה בעולם. הניגוד, הוא אבי ההיסטוריה האנושית, שרוב ימיה עברו עליה במאבקים, במלחמות ובתחרות בלתי פוסקת בכל רמה אפשרית, מן המאבק המתמיד בין מדינות, דרך ההתכתשויות בתוך החברה ועד לביתו של כל אדם.

כדי לשרוד, למד האדם מהר מאוד את תורת השימוש... בבני אדם, הוא למד כיצד לנצלם לצרכיו שלו. בחברות הטוטליטריות (בהן כלול גם הרודן הקטן בבית, הוא הבעל האלים או האשה התוקפנית), מנוצל הזולת באמצעות הפקודה הקשוחה שמתלווה לה קצה המגלב לצורותיו השונות. בחברה הפתוחה והדמוקרטית שולטים אמצעי ניצול אחרים: חיוך מזוייף, מלים דו משמעיות ומתחנפות, לחצים פסיכולוגיים "עדינים", מתובלים בהבעת הערכה כלפי חוץ, הערכה המחמיאה משום מה לקרבן, הוא היצור האנושי המנוצל, הרעב לקורטוב של הכרה כאדם.

דוגמה מוחשית לגישת השתמשות זו באדם, נתן לנו עתונאי ישראלי. הלה היה במשך שנים כתב פרלמנטרי בכנסת. באותם ימים היה "על הגובה". כל באי "בית השפתותיים", כפי שכינה ש"י עגנון את הכנסת, כרכרו סביבו. הוא חש בכבוד שכל נבחרי העם ומנהיגיו מעניקים לו, כי הם רעדו מפני דיווחיו בעתונו.

והנה, הגיע היום והוא העביר את השרביט לידי עתונאי אחר. לאחר שבועות מספר ערך מיודענו ביקור בכנסת, בבניין בו בילה שנים ארוכות ובו הכיר מקרוב את כל הדמויות הפועלות. הוא נדהם. מבין חברי הכנסת היו כאלה שבעבר "ליקקו" אותו רבות, ועתה עברו על פניו מבלי לומר לו שלום. הם פשוט התעלמו מקיומו, משל היה שקוף ובלתי נראה.

תורת ההשתמשות באדם, מגיעה בסיפור זה למיצויה העליון. חווייה מפוקפקת זו היא נחלתו של כמעט כל פנסיונר שתפש עמדה כלשהי במערכת כלכלית או ציבורית, והוא מגלה כי נשכח מלב יום אחרי עזבו את משרתו.

כמעט כל ידידות בחברתנו נערכת על תנאי. היא קיימת כל עוד יש זהות אינטרסים או אפשרות השתמשות יעילה. שאלו את בני משפחתו של השר אברהם עופר שהתאבד לפני שנים רבות, כאשר הועלו נגדו אישומים כלכליים, שלדעתו לא היה בהם ממש, כדוגמה קיצונית למציאות זו.

בעומק לבנו, מעבר לפרגוד הנימוס והחיוכים המתקתקים, אנו בזים ליצור העומד מולנו והקרוי - אדם. אנו בזים לו למרות הלהג הבלתי פוסק הנהוג במחוזותינו על "כבוד האדם", "האדם שנברא בצלם" ועוד.

בן עזאי מתקומם נגד גישה זו, וכך הוא אמר בפרקי אבות:

"אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום" (פרקי אבות פרק ד', משנה ג').

במבט ראשון, גישתו של בן עזאי הינה גישה פרקטית. הוא מסביר לשומעי לקחו, שהואיל ואין אדם שאין לו שעה, הואיל ויתכן שלאחר זמן אותו אדם שאתה בז לו כיום, יעלה לשלטון, יהפך למיליונר, ישלוט בקונצרן גדול וכדומה, ואז עלול הוא לזכור את יחסך המבזה כלפיו בעבר, וההפסד, כמו שאומרים, יהיה כולו שלך. לכן, כך נראה בגישה ראשונית, גם היום, כאשר אותו אדם הוא חסר חשיבות עבורך, אל תבוז לו, כי שעתו עשויה להגיע. כלומר, בן עזאי מביע כאן את הגיון הברזל של תיאוריית "שלח לחמך על פני המים", בפירושה העממי.

אולם אם נכונים דברים אלו, הרי שביזינו, חלילה, את בן עזאי עצמו. אנו קובעים שגם הוא, חלילה, הינו חלק מן המערכת האנושית המושחתת, שתוארה לעיל, הוא רק חכם יותר ועתיר ניסיון יותר, הוא מין דייל קרנגי קדום, שאינו שונה מכפילו המודרני, אשר לימד את דורנו "כיצד לקנות ידידים", ובאמצעותם, השפעה בחברה. כלומר, כיצד לנהל וכיצד לכלכל את תורת השימוש בבני אדם בנעימות ו"בכיף".

אך התנא בן עזאי הוא לא כזה. גם דבריו אינם נובעים מאותו מקור. אימרתו בפרקי אבות חודרת מבעד לשריון המציאות העגומה שבתוכה אנו חיים, הוא מנסה לשפר את מהות הבעיה שלה, הוא מנסה לתקן את השורש הרע שגרם לחברה להתעוות כל כך. באמצעות הבנה חדשה של המושג 'אדם', מנסה התנא לתקן את גישתינו הבסיסית, להבריא אותה מחולי השעבוד לאינטרס האישי, הכופה עלינו להצר את צעדי הזולת ולנצלו. מטרת בן עזאי להראות את הדרך כיצד יכול האדם להגשים את עצמו במלוא הפוטנציאל שלו, גם כשמלוא ההערכה הכנה שלו נתונה לזולת.

נסביר את הדברים. מצאנו בתורתו של המהר"ל מפראג בספרו "נשמת חיים" על משנה זו שבפרקי אבות מהפכה במושגים. וכך מסביר המהר"ל:

העולם, הואיל והוא נברא על ידי בוראו בכוונה תחילה, במודעות אלוקית בלתי ניתנת להשגה ובתבונה אין סופית - אין בו דבר מיותר. זוהי הנחה בסיסית, המושתתת על האקסיומה שהעולם מהווה יחידה אחדותית קומפקטית אחת, שבה כל חלק משלים את רעהו, ואף תלוי בו כהמשך התפתחותו המאוזנת. מדע האקולוגיה תרם רבות להבנת אחדות זו. הוא חשף בפנינו מעט מהשלמות ההדדית הטמונה בטבע, ואף גילה לנו עד כמה גדולה היא ההשפעה ההרסנית של האדם על היקום כולו, כאשר אנו - באיוולתנו כי רבה - מפירים איזון זה, ופוגעים במרכיבים שונים בסביבתנו, הנראים לנו, לכאורה, כמיותרים וחסרי ערך. כל פרט בעולם קשור בקשר בל ינתק למערכת כולה.

על פי דברים אלו נבין את דברי בן עזאי המבהיר באוזנינו: "אין לך אדם שאין לו שעה", כל מה שמצוי בטבע הדומם, מצוי גם במציאות האנושית. אין אדם מיותר, כל אחד מבאי עולם ממלא פונקציה מסויימת לשלמותו של העולם כולו ולשלמותה של החברה האנושית. על כן אין לבוז לשום אדם, כי בכך אתה בז לעולם כולו וגם לעצמך. שהרי בלעדיו, גם אתה אינך שלם. גם לך יחסר משהו בעולמך האישי, אם אותו אדם הגר אי שם בקצווי תבל לא יהיה. לא חשוב כלל אם אין אתה חש בכך ואינך יודע מה הוא תורם לך. כל סודות הטבע, הקוסמוס, ובעיקר מה שמעבר להם, אינם גלויים לפניך. אך חוסר מידע זה אינו מפחית מן המציאות התועלתית עצמה. כפי שהצמחיה והמים העניקו שפע חמצן לרווחת בני אנוש, גם בתקופות שבהן לא היה האדם מודע לערכם, ולא הכיר את המחזוריות הקיימת בתהליכי הטבע, כך גם בעניינו.

כאשר אמר בן עזאי: "שאין לך אדם שאין לו שעה", הוא לא התכוון לעתיד, לתפיסת עמדה שעלולה לפגוע בך. כוונתו שגם עכשיו, ברגע זה, אותו אדם משפיע במישרין ובעקיפין עליך ועל העולם כולו. קיימת "שעה" שבה יש צורך בתרומתו של אדם זה לעולם כולו, ולכן עליך להעריכו וליקרו.

על כן, אומר בן עזאי, אין הזולת אמור להפריע לך בעצם קיומו. אין הוא פוגע במרחב המחיה שלך, גם אם על פני השטח נראים כך פני הדברים בעיניך. בכוח ייחודיותו ושונותו ממלא אותו אדם תפקיד בעולם, גם בעולמך שלך. אם תכיר בעובדה זו, אם תחוש את חוסר שלמותך האישית, אם תבין שאתה רק חלק מן השלם ולא סוליסט במקהלה, המדמיין שכל העולם הדום לרגליו, אם תדע שאינך אלא שבריר מאנושות גדולה, המורכבת ממיליארדי בני אדם, שכל אחד מהם הוא תופעה יחודית בעולם, ולא יצירה אחידה על פס ייצור קוסמי, משל היה עוד מכונית פורד המיוצרת באופן זהה לחלוטין לאלפי מכוניות נוספות, או אז תשתנה גישתך במאה ושמונים מעלות. באותה שעה תודה לכל אדם עבור מה שהוא מעניק לך, תעריך כל אדם באשר הוא, ותשמח להעניק לו בחדוות אמת מן השפע הטמון בך, כי מודע אתה לסוד הגדול, שכל אחד משלים את רעהו.

"איך לך אדם שאין לו שעה", אם יובן מושג זה כפי שמבקש בן עזאי ללמדנו, הרי שתהיה שעתו של כל אדם יפה יותר.