מהי מטרת הצום ביום הכיפורים?

החל מראש חודש אלול – נוהג העם לתקוע בשופר ולעורר את עצמו לתשובה ולמעשים טובים. לאחר ראש השנה, ככל שמתקרב יום הכיפורים – הולכות וגדלות ההכנות לקראתו. עשרת ימי תשובה מהווים ימי שיא של הכנת הנפש והיטהרותה. וכשמתקדש החג ומגיע לילו – מוכן היהודי להתקרב אל בוראו בכל ליבו.

מכאן ואילך – במשך עשרים וארבע שעות – עוסקים אנו בעריכת חשבון נפש, בוידוי על חטאים, בתשובה ממעשים רבים, בבקשת סליחה ומחילה ובקבלת החלטות חיוביות.

ביום קדוש זה מתייצב האדם לפני בוראו, ומבקש שיכפר לו על חטאיו ועל מעשיו הרעים, כפי שכתוב בתורה: "כי ביום הזה יכפר עליהם, לטהר אתכם מכל חטאותיכם, לפני ה' תטהרו" (ויקרא ט"ז, ל'). חייב האדם ביום זה לחזור בתשובה, כדי שהבורא אכן יתרצה ויסכים לכפר לו, שהרי הבורא "אינו מכפר אלא לשבים".

זוהי אפוא הסיבה שמיד עם כניסת היום הקדוש, קוראים כולם את הקריאה: "ונסלח לכל עדת בני ישראל, ולגר הגר בתוכם, כי לכל העם בשגגה" (במדבר ט"ו, כ"ו). מקווים הם כי הבורא ישוב וישמיע את הבשורה שכבר השמיע בעבר: "סלחתי כדבריך" (במדבר י"ד, כ'). זהו ייחודו של היום, ומשום כך נאמר עליו: "כי גדול יום ה' ונורא מאד, ומי יכילנו" (יואל ב', י"א).

מציאותו של ה' בתוכנו באה לאפשר לנו להתקרב אליו ולהידבק בו, כדי שנוכל לחלץ את עצמנו מן הדרגה הגשמית הנמוכה שבה אנו מצויים בכל ימות השנה. התקרבות זו מאפשרת לנשמותינו לחוש באותו כוח רוחני כביר הזורם מלמעלה, ולהרגיש זיכוך וטיהור מחודש. לבישת הבגדים הלבנים, הנהוגה ביום זה, מסייעת לאדם להיראות כמלאכי השרת, ומקילה עליו את ההשתלבות באוירת הקודש הנאותה, המיוחדת ליום זה.

יום הכיפורים הוא אמנם יום חג, אך לא חג גשמי. נהפוך הוא: ההתקרבות לה' ביום זה תובעת מן האדם להתרחק מן הצרכים הגשמיים. ההתרחקות מצרכי הגוף היא התרוממות רוחנית להתעלותה של הנשמה.

יום הכיפורים אינו יום אבל או יום צער. אין בו עצבות ואין בו דכאון, שכן אלה גורמים לשכינה שתסתלק מישראל. ההיפך הוא הנכון: יום הכיפורים הוא יום של שמחה גדולה. הקב"ה שמח בו על התקרבות בניו אליו, על העוונות הנמחלים להם ועל האחדות המתגלית בתוכם. לעינוי הנפש מטרה אחת: התעלות, התרוממות, הזדככות ודבקות.

בגוף האדם מצויות שתי מערכות שונות הנוגדות האחת את רעותה: המערכת הייצרית, הרצונית, והמערכת השכלית, ההגיונית.

המערכת הראשונה נעזרת בשני אברים: בעיניים ובלב. הם מראים לאדם את כל הנאה, המושך והקסום. הם יוצרים את התשוקה לתענוגות, והם המנתבים את הדרך לשאר אברי הגוף לעשות את רצון יצרם.

המערכת השניה – השכלית, ההגיונית – יכולה להבין מה טוב לאדם באמת, בגלל נסיונה הרב, חכמתה וידיעותיה. תפקידה של מערכת זו לנטרל את המערכת הייצרית, למתן את תשוקותיה ולמנוע מהגוף להיגרר אחרי הוראותיה. אם אמנם תצליח מערכת זו לפקח על המערכת הראשונה – תיווצר באדם הרמוניה ושלמות, והוא יתפקד בצורה חיובית.

כאשר ירצה האדם להגיע לאיזון המושלם – הוא יצטרך, בראש ובראשונה, להעניק למערכת השכלית את רסן השלטון, ולכופף תחתיה את המערכת הייצרית. אם אמנם יצליח בכך – תחזור השלמות לקדמותה, והדרך פתוחה לתשובה ולשיבה אל ה'.

אולם תחילה יש לשחרר את השכל משלטונו של היצר. יש ליצור ניתוק והפרדה בין משעבד למשועבד, לקרוא דרור לשכל ה"שבוי". זוהי איפוא העבודה הקשה של השב בתשובה. צום יום הכפורים מסייע לו להצליח בה, כי כאשר אין סיפוק של צרכי הגוף, נחלש כוח התאווה ומתגבר כח הנשמה.

חמשת העינויים שאנו מקבלים על עצמנו נמצאים כולם בתחומי היצר ותשוקות הגוף. אנו מפסיקים כל עיסוק בהם, ונוטשים כל מעשה שיש בו משום טיפוח הגוף וסיפוק תאוותיו. ביום זה נוצרת הרפיה מרבית של האדם מכל הרצונות והיצרים. הרפיה זו יוצרת את הנתק הראשוני בין השכל לבין היצר, ומביאה אותם להפרדה מלאה. כוחו של היצר עומד לו רק כאשר הוא מקבל את משאלותיו, דרישותיו ותאוותיו. באם נענה אותו – הוא יחלש, יתמוסס, יתפרק ויסוג.

ההתנתקות מרצונות גשמיים ביום זה, מאפשרת להתרכז ביעדים רוחניים. הויתור על משאלות הגוף, מוביל להעדפת משאלות הנשמה.

מציאותו של הקב"ה בתוכנו ביום זה וקרבתו אל כל אדם הקורא לו באמת – מבטיחה שמאמצי האדם להשליט מחדש את המערכת השכלית על המערכת היצרית – יוכתרו בהצלחה.

נסביר עתה כיצד מסייעת עשיית התשובה ביום זה לאיזון נכון ולקירבת האלוקים:

כשאדם עובר עבירה, הוא חש מיד כי עשה מעשה שלילי, וליבו מתמלא בתחושת דיכאון. בגידתו בבורא אינה נותנת לו מרגוע ומטרידה את מנוחתו. אם יטה אוזן, ישמע את קול ה' הקורא אליו מפנימיות נשמתו: "שובו בני אדם!" אם המנגנון תקין ועדיין אינו חלוד בגין מעשיו – הוא יטריד אותו עד שישוב בתשובה. כל דחיה תגרום להעמקת הסבל, כל התעלמות תגרום לתחושת דיכאון חזקה יותר.

אולם אם יתעלם החוטא מהקולות הפנימיים ויתמיד בשיגרת חטאיו – הוא עלול להתרגל לקולות אלה ולהפוך אדיש כלפיהם. ברבות הימים – לא ישמע אותם עוד. הקולות יחדלו, המנגנון יחליד וישתתק, ולא יוכל למלא את התפקיד שלשמו נועד. מכאן ואילך "יוכל" האדם לחטוא ללא כל הפרעה, ואותו מנגנון נפלא שהטמין ה' בגופו – ייהפך לגרוטה, לשבר כלי.

במקרה כזה, כמו בכל מקרה שבו מחליד המנגנון – יש צורך ב"מנגנון-עזר", במכשיר נוסף, שיסייע להפעיל את המכשיר הראשון.

השופר הוא "מנגנון עזר" לעורר את האדם לתשובה. וכה אמר הרמב"ם: "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב – רמז יש בו, כלומר, עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחיזרו בתשובה, וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והיטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה" (הלכות תשובה פ"ג ה"ד).

"מנגנון עזר" נוסף לתשובה הוא ההימנעות מאכילה ומשתיה וויתור על סיפוק יתר צורכי הגוף ביום זה. שברון הלב, רפיון הידיים ופיק הברכיים הנוצרים בעטיו של הצום – מובילים לשבירת האנוכיות. חשיבה אובייקטיבית וגילוי האמת – הינם תוצאה טבעית של הצום.

בימי יואל הנביא, בעת שהופיע הארבה הנורא שחיסל כל יבול והותיר את עצי השדה ללא פרי וללא עלה, קרא הנביא לעם לקדש צום, לקרוא עצרה, ולאסוף זקנים אל בית ה', כדי לזעוק לפניו ולבקש על חייהם. המטרה: "שובו עדי בכל לבבכם ובצום ובבכי ובמספד, וקרעו לבבכם, ואל בגדיכם, ושובו אל ה' א-לוקיכם" (ב', י"ב-י"ג).

לפעמים האדם אינו מבין את הצום כראוי. ובאותה שעה, כאשר הוא מדמה, כי הצום מהווה מטרה בפני עצמה, ללא קשר למצות התשובה, מתרחשת תוצאה הפוכה. בעקבות הצום עלול הוא להגיע לקשיחות, להתבצרות בתוך עצמו, להמשך ההתנהגות השלילית ולהעמקת החטא, חלילה.

הנביא דורש שהצום יוביל להתעוררות כללית ולשינוי המעשים לטובה וכפי שנאמר: "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'" (איכה ג', מ').