האם נמדד האדם לפי מאמציו או לפי הישגיו?

בעולם הגדול מקובל למדוד את האנשים לפי הישגיהם, ואילו במבט השמיימי נמדד האדם לפי מאמציו ולפי ההשקעה שהשקיע בסולם העליה. מסיבה זו גבוהה מאד היא מעלתם של בעלי התשובה, שהשקיעו השקעה מרובה בדרכם הרוחנית והתעלו מאד ביחס לנקודת המוצא הראשונית שלהם.

חותמו של האדם נקבע על פי קיום המצוות ועל פי המאמץ האישי המתלווה אליהן. כל אחד מאיתנו יכול לחוש על בשרו, כי קיום המצוות אינו משימה קלה. כל ביצוע של מצוה וכל הימנעות מעבירה כרוכים בהתמודדות מול יצרים ובהשתחררות מתאוות. התמודדות זו שונה היא אצל כל אדם, וכל אחד עומד בפני הניסיון האישי שלו.

בני האדם שונים הם זה מזה. יש בהם מרובי כשרונות ויש מעוטי כשרונות, בעלי נפש יציבה ובעלי נפש חלשה. האחד בא ממשפחה טובה וחזקה, ואילו רעהו ממשפחה חלשה, האחד בריא ומישנהו חולני, האחד בעל מעוף ויוזמה, ואילו רעהו צועד בשולי הדרכים. ואם תשאל: מדוע לא התחלקו כל הכשרונות בשווה? על כך השיבו חז"ל: "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים". ערכו של האדם אינו נמדד על פי הישגיו אלא לפי ניצול כל כוחותיו.

החברה, כאמור, מעריכה את האדם לפי מידת הצלחתו ולפי מידת עלייתו בשלבי סולם ההשפעה, העושר והחכמה. אולם האמת היא שהאדם זכאי להערכה אמיתית רק בהתאם לטוהר לבו ולמאמץ שהוא משקיע למען עליה זו. זוהי אמת המידה שעל פיה מוקיר אלוקים את האדם, ועל פיה הוא מיטיב לו בעולם הגמול. בהתאם לכך, לדוגמה, אדם שנולד בתנאים שאיפשרו לו להגיע בקלות ל"דרגה שמונה" מבחינה ערכית-דתית, ובמאמציו הגדולים הוא הגיע ל"דרגה תשע", ולעומתו אדם אחר נולד בתנאים שאיפשרו לו להגיע בקלות רק ל"דרגה חמש", אך במאמציו הגיע ל"דרגה שמונה" - האחרון יזכה בעולם הבא בשכר רב יותר מאשר הראשון. רעיון זה כלול בדברי המשנה האחרונה בפרק ה' ממסכת אבות הקובעת: "לפום צערא אגרא", בהתאם לגודל הצער והעמל שהושקעו, כך הוא גם גודל השכר.

על העמידה בנסיון אמר ה' לאברהם (בראשית י"ב, כ"ב): "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה", כי הנסיון הוא המורה על דרגתו האמיתית של האדם.

לכל אחד מאיתנו מוכנים נסיונות משלו שבהם מנסה אותו הקב"ה. יש מי שהקב"ה בוחנו האם העושר לא יעביר אותו על דעתו, ויש מי שנבחן בכור העוני. לפלוני עולה מצות צדקה בקלות, באשר הפרוטה מצויה בשפע בכיסו, וגם מטבעו פזרן הוא, בעוד שלאלמוני עולה מצוה זו במאמץ כלכלי ונפשי כאחד, באשר אינו משופע בממון, וקמצן הוא מטבעו. גם איסור הנקימה והנטירה אינו שווה בכל אדם. ראובן מסוגל לסלוח בקלות ולעבור לסדר היום אף אם פגעו בו, בעוד שלשמעון הקפדן זהירות במצוה זו דורשת הכנה נפשית מרובה. גם מצות תלמוד תורה מתקיימת אצל כל אחד בצורה אינדיבידואלית, בהתאם לכשרונותיו, לתכונותיו וליכולת התמדתו.

שמירת שבת באזור דתי קלה לאין ערוך מזו שבסביבה שאינה שומרת מצוות. אותה הליכה לבית הכנסת לתפילה בציבור מהווה עבור האחד מאמץ ניכר, באשר הוא גר במרחק רב מבית הכנסת היחיד שבעירו, וזמן התפילה שם הוא השכם בבוקר, בעוד שהאחר - חלונות ביתו פונים לעבר בית הכנסת השוקק חיים בכל שעות היממה. יש מי שרגיש לכל קורטוב של כבוד, ולכן נעים לו לקיים מצוות בפרהסיה, בעוד שלחברו נוח יותר הקיום בצינעה, כי סביבתו לועגת להתנהגות דתית.

יש אדם שכדי להגיע לדרגת צדיק אין הוא נזקק למאמץ גדול במיוחד. משפחתו העניקה לו יסודות איתנים, ואלקים חנן אותו בלב ישר וטוב. לעומתו, בעל תשובה - יסודותיו היו רעועים, יצרו חזק, והוא נאלץ לעמול עמל רב כדי להגיע לדרגות שאליהן הגיע. מובן מאליו, שהוא עדיין לא הגיע לדרגת הלב הטהור והמעשים הטובים והמושלמים של הצדיק, אך למרות זאת קבעו חכמים, כאמור, שבעלי תשובה מעלתם גדולה וכלשון התלמוד: "במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". קביעה זו בנויה על ההבנה, שכאמור, ערכו של האדם נמדד על פי המאמץ שעשה כדי לעלות בסולם המעלות. בעל התשובה עלה שלבים רבים יותר בסולם, והוא זכאי להערכה גדולה מאד.

אמור מעתה שהתשובה לשאלה היסודית שנשאלה מהו קנה המידה למדידת דרגת האדם, מאמציו או הישגיו, היא שההישגים אמנם נחשבים מאד, אך הרבה לפניהם ניצבים המאמצים, שהם הם אלו הקובעים את קנה המידה של האדם, את מעמדו הרוחני ואת שכרו הנצחי.