כיצד המוות משפיע על חיי האדם?

למוות קיימת השלכה תמידית גם על שנות החיים. לולא זכרון המוות יכולנו לחיות את חיינו בלי צורך לחשוב לשם מה אנו חיים ומהי תכלית שנותינו עלי-אדמות. גם אם היינו שוגים בתקופה כלשהי בחיינו, לא היה זה ארוע סופי הנותן את חותמו לנצח, שהרי תמיד היה סיפק בידינו לתקן את המעוות. החיים נמשכים ועמם נמשכת אפשרות התיקון. באותה מידה היינו נפטרים גם מההרגשה המציקה של חשיבות הזמן וההכרח לנצלו עד תום. היה לנו מלאי אין-סופי של ימים ושנים, ואם כן, מהו הערך של יום או שנה?

כל זה היה אילו... אולם המציאות שונה: המוות מופיע בסוף! יש סוף לחיים! לכן, הכרח הוא להרהר בתכלית החיים. אם איננו קלי-דעת, חשים אנו שכל יום הינו חד-פעמי. אם עבר יום לריק זוהי אבדה קשה שאינה חוזרת. יום המחרת הינו יום חדש מתוך המלאי המוגבל של הימים שהוקצבו לנו. מי שנופצה שמשה בחלונו, אינו משלים את החסר ע"י שליפת שמשה מחלון אחר.

מאידך גיסא, ניתן לקבל מבט ייחודי וחיובי על הזמן. אילו לא היה סוף לימינו, היו כל הימים הופכים למזיגה אחת של שרשרת זמן אין סופית. דווקא הסיום הקוטע את השרשרת, מעניק משמעות לכל חוליה. כל יום הינו ייחודי. כל יום שונה מחברו, ובכל יום מסוגלים אנו לאסוף אוצרות רוח, אוצרות שניתן לאסוף אותם ולגנזם דווקא ביום זה ולא ביום אחר, כי ליום המחרת מצפה תפקיד חדש!

לנוכח העובדה שהמוות ממתין לכל אדם בתום ימי חייו, משתנה אופי החיים עצמם. לא זו בלבד שמעת לידתו האדם נע ללא הרף במסלול ידוע לקראת מותו, אלא שבנוסף לכך בכל רגע הוא מת במקצת. כיון שמכסת החיים היא קצובה, הרי למעשה בכל עת מתים חלקים ממנה. רגע הפסקת הנשימה ודום הלב אינו אלא רגע הסיום של המסכת המתמשכת של מוות בתשלומים.

ממצב זה קיים מנוס! כאשר כובד המשקל מועתק מתחום החיים הגשמיים לתחום הרוחני! רק כאשר כל חיי האדם מתמקדים בגופו, כל ימיו הוא אמנם הולך ומת, לעומת זאת, כאשר החיים הינם רוחניים, נוסף להם ממד של נצח.

זאת ועוד, כלל גדול מצוי בידינו: התורה מתייחסת לתופעות גם כשהן בכח, בטרם צאתן אל הפועל, כלומר, כאשר בתחום מסויים טמון פוטנציאל כלשהו, צופה התורה את אחרית הדבר כבר מראשיתו. היא רואה את ה'כוח' כאילו הוא כבר יצא אל הפועל. ברוח זו נוכל להביט גם על חיי האדם. כאשר הם מצטמצמים סביב החיים הביולוגיים גרידא, לנוכח העובדה שאלו אמורים לכלות ביום מן הימים, מביטה עליהם התורה כאילו אותו כיליון יצא כבר אל הפועל. כמות הזמן העומדת לרשות האדם לנשום, לאכול ולעבוד, אינה משנה בצורה מהותית את המבט התורני עליו, גם אם מבחינה שטחית נראים הדברים להפך. לדעת התורה, גם אם האדם הקשור אל החומר מניע את איבריו ונראה כפועל גדולות ונצורות, אין בכך כדי להצביע על חיים של ממש. בעולם החי מוכרת התופעה של זנב הלטאה המסוגל להמשיך ולהתנועע גם כשכבר אינו מחובר לגוף החי. ניתן ללמוד מתופעה זו שתנועות גופניות עלולות להיות לא יותר מאשר רפלקסים חשמליים, שאינם מבטאים "חיים" במלוא מובן המילה. גם פרח הנתון באגרטל עלול להיראות יפה ומושך, ופעמים שהוא אף נפתח, אך הכל יודעים שהוא כבר מת. נבילת הפרח אינה אלא שאלה של זמן.

חייו של האדם מתמקדים בשני מישורים: מישור של חיים חומריים שעליהם פועל הזמן באופן תמידי, והם צועדים בכל רגע לקראת פרוק וכליון, ומעל למישור זה קיים מישור החיים הרוחניים שאינו בר חלוף, והנצח הוא המייחד אותו. ביחס למישור זה נחשבים החיים הגשמיים לדמויי מוות, באשר אין הם קשורים לממד הנצח, לגורם ההופך את חיי האדם לנצחיים.