משחר ילדותנו סופר לנו, כי אי–שם בתוך תוכו של האדם קיימים שני יצרים חיים ותוססים: היצר הטוב והיצר הרע. שני אלה, כך שמענו, הם פקחים, חכמים וערמומיים, ומנהלים ביניהם מלחמה מתמדת, עקבית ובלתי מתפשרת, על השליטה באדם, ועל הזכות לנתב את התנהגותו. אמנם אין ביכולת שניהם להביא להכרעה סופית. האדם, בעל "האכסניה", הוא האחראי על תוצאות הקרב הסופיות. בידו לסייע לאחד מהם לגבור על יריבו. נדגיש, הוא מצווה לתמוך ביצר הטוב, לעודד אותו ולמסור לידיו את השלטון המוחלט.
כשהתבגרנו הבנו, ששני יצורים אלו אינם ביולוגיים, ומלחמתם אינה התכתשות הדדית. אף האדם עצמו אינו גוף שלישי העומד מחוץ למלחמה וצופה בה כמשקיף. האדם עצמו מעורב באותו מאבק, בחזות הקרב.
התברר לנו, שכשם שישנן בגוף האדם מערכות שונות: מחזור דם, עיכול, נשימה ועוד, כך קיימת מערכת נוספת: מערכת הרצון, התשוקה והתאווה. מערכת זו, יותר משהיא ביולוגית, היא יצרית, אך גורמיה, תוצאותיה והשלכותיה הן ביולוגיות מובהקות. התאווה למזון, למשל, היא מערכת יצרית, אך היא נוצרת בשל צרכים ביולוגיים – הצורך לספק לדם את הדרוש לו. תוצאותיה אף הן ביולוגיות – המשך בניין התאים וקיומו של הגוף.
לפיכך, אין היצר רע במהותו כפי שחושבים, נהפוך הוא: הוא טוב מאד, בלעדיו אין קיום לגוף האדם ואין המשך למין האנושי!
ואכן, כך אמר רב שמואל בר נחמן על הפסוק: "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (בראשית א, לא): "'והנה טוב' – זה יצר טוב, 'והנה טוב מאד' – זה יצר רע... שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית, לא נשא אשה, לא הוליד ילדים, ולא נשא ולא נתן (בר"ר פ"ט).
וכאן ישאל השואל: אם אמנם כך הדבר, מה לנו כי נלין על המערכת היצרית הזאת, ולמה יכונה היצר בשם "רע"? מדוע מעודדים אנו מלחמה נגדו, ומדוע עתיד הקב"ה ל"שחוטו" בבוא היום?
לסילוק קושי זה עלינו להסביר, כי דרכם של אותם יצרים, רצונות ותשוקות, להפריז בדרישותיהם ולבקש הרבה מעבר למידה הדרושה לצורך קיומם. אין הם יודעים שובע, ואין הם אומרים די לתאוותיהם. במיוחד כמהים הם לדבר איסור. אם הדרישה או התשוקה חורגת מן המידה הסבירה, או שהיא מספקת עצמה בדרכים הנוגדות לרצון הבורא – תיקרא דרישה זו בשם "רע", והיצר הוא, איפוא, "יצר הרע". לעומת זאת, אם הדרישה או התשוקה מרוסנת, ואין היא חורגת מן המידה הנדרשת, מספקת את עצמה בדרכים נכונות – תיקרא דרישה זו בשם "טוב", והיצר הוא, איפוא, "יצר הטוב".
לדוגמה: אדם רעב, שהגיעה שעתו לאכול. אין ביצר האכילה שלו כל מעשה רע. צורך גופני הוא, ומהווה חלק ממערכת הקיום של האדם. מבחן היצר, לטובה או לרעה, יבוא לידי ביטוי בדרך בה מספק האדם את צורך האכילה שלו. אם הרבה לאכול, מעבר לכמות הדרושה לו, אם הפריז בסיפוק צרכיו, או אכל מאכלים אסורים – הרי שהפנה את יצר האכילה לכיוון רע, ולפנינו "יצר הרע"!
לעומת זאת, אם אכל במידת הצורך, קיים את הלכות הסעודה ומזונו היה כשר הרי לפנינו "יצר הטוב"! נוסף על כך: אם בעת סעודתו יהגה במחשבתו, כי הוא סועד את לבו כדי שיהיה בכוחו להמשיך ולעבוד את הבורא ולקיים את מצוותיו - הרי שאכילה זו עצמה הפכה לעבודת קודש, והיצר הטוב התעלה לדרגת "עובד ה'". (ראה שו"ע או"ח סימן רל"א).
עלינו לראות את המלחמה בין שני היצרים לא אך כמאבק בין שני גופים הקיימים בלב האנוש, אלא מאבק בין דרישות הגוף ונטיותיו החורגות לבין שכלו של האדם, האחראי לרסן דרישות אלו, לשלוט עליהן ולנתבן לאפיק נכון.
מקור היצר הרע בצרכים הגופניים, ואילו מקור היצר הטוב במחשבת האדם, בכוח השכל שבו וביכולתו למתן את הצרכים הללו. הרקע ליצר הרע הוא דרישות הגוף – לעומת זאת, הרקע ליצר הטוב הוא הבנת תכלית חיי האדם ומילוי דרישות הבורא, כפי שבאו לידי ביטוי בתורה.
מאבק זה, שבין היצר לבין השכל, אינו מצטמצם לתחום קיום מצוות הבורא בלבד. הוא קיים בכל תחום, שבו קיימות דרישות גופניות, הנוגדות את התבונה.
אדם הנוהג, לדוגמה, במכונית, בדרך טובה ובטוחה, עלול לפתח אי שם בתת הכרתו ויכוח נוקב בין היצר לבין התבונה והשכל. היצר מבקש להאיץ במכונית ולהגביר את המהירות מעבר למגבלה המותרת, ואילו התבונה, דהיינו: היצר הטוב, מנסה לעצור בעדו. בשעה שהראשון יטען: "תן לי ליהנות" , יזהיר השני לעומתו: "סכנה!"
דרישות היצר חזקות מן ההגיון הבולם והמווסת.
אומנם, ברא הקב"ה, שני יצרים, אחד טוב ואחד רע (ברכות ס"א ע"א), אך בעוד ש"יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כא) האדם נולד עם נטיותיו ודרישותיו השליליות – הרי שהיצר הטוב (השכל וההגיון) מתחיל במלאכתו, רק בהגיעו לגיל שלוש עשרה. אין זו רק עדיפות של "שנות ותק", זו גם הסתגלות בת שנים לכיוון שלילי. בסיטואציה זו עתידה היצר הטוב להיתקל בקשיים, גם להכשל במלאכתו.
פעולתו של זה היצר קשה עד מאד: הוא אינו עוסק רק בהגנת הגוף מפני אויבו הרע ובלימת הדרדרותו, הוא נדרש גם להפעיל את איברי הגוף לקיום המצוות וליצור מוטיבציה אקטיבית לעשות את רצון הבורא. גם בתחום זה קיימת עדיפות ברורה לפעילותו של היצר הרע על פני יכולתו של היצר הטוב. פרט זה ניתן להסיק מניסוח דבריו של בן עזאי: "הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה" (להלן פ"ס, מ"ב).
מהניסוח המדוקדק משתמע, שהמצוה נמצאת, בדרך כלל, בריחוק מן האדם, שהרי עליו לרוץ לקראתה. לעומת זאת נמצאת העבירה בתחומו של האדם, ממש סביבו ועליו רק לברוח ממנה.
נוסיף לכך גם את העובדה, שהיצר הרע הוא, בעצם, נטייתו הטבעית של הגוף, ואילו היצר הטוב אינו אלא תוצאה של יוזמה, רצון ומחשבה מאומצת. עתה נבין, עד כמה קשה היא עבודתו של היצר הטוב. לא לחינם הוכתר הממליכו בתואר הכבוד: "איזהו גיבור הכובש את יצרו".
אם יתעצל האדם, ויניח לגוף לפעול כאוות נפשו – תשגשג מאליה הנטיה לכיוון הרע. ככל שתלכנה ותגברנה נטיות הגוף ללא פיקוח וללא מעצורים – תחול לעומתן נסיגה מתמדת בתגובה השכלית, ההגיונית. כל התרשלות בבלימת היצרים הרעים מזמינה בהכרח דרישות נוספות מצד הגוף. ההרגל לפעילות שלילית נעשה לתופעה של קבע, וההסתגלות לחיים של חטא, נעשית טבעית, נוחה ורצויה.
אפשר, שזה מה שקרה לחוה, שנתפתתה לאכול מעץ הדעת. לדעת הספורנו, (בראשית ג. א) לא היה שם נחש מציאותי, ששוחח עם חוה והסיתה. הנחש אינו אלא כינוי ליצר הרע, בהיותו דומה לנחש, אשר תועלתו מעטה ונזקו רב. וזה מה שקרה כשהופיע הנחש, ואמר לאשה: "אף כי אמר אלוקים לא תאכלו מכל עץ הגן" ! הוא לא דיבר אל האשה ודחף אותה לדבר עבירה, אלא ש"שכלה החלוש התעצל מהתבונן, ולא התקומם על הדמיון הכוזב...", כי זה כוחם של רצונות הגוף ונטיותיו, הם מצליחים לשבות את השכל ולהשתלט עליו, והוא, השכל, נכנע לדרישותיהם, ואף מסכים עמם. מסגל לעצמו מערכת חשיבה התואמת את רצונות הגוף, ואף נותן גושפנקה לכל פעלוליו השליליים.
כדי לעמוד מול פיתויי היצר נרבה בתפילה לפני אדון הכל: "ותצילנו היום ובכל יום... מפגע רע ומשטן המשחית".
|
הרשם עכשיו!
