קיימות עשר דיברות עקרוניות לחיי נישואין מאושרים, והרי הן לפניכם:



א. כאשר בני זוג נישאים, הם משוכנעים כי חייהם יהיו מלאי רגשות של הערצה ושל סיפוק תמידי. אולם הציפיות לא תמיד מתגשמות. החיים רצופים שינויים ותמורות. מטרת השינויים היא לבחון את בני האדם, לבדוק את תגובותיהם בזמנים של הצלחה ובזמנים של כישלון, כיצד יתמודדו עם מכשול ודאגה, וכיצד תשפיע עליהם ההצלחה. הידיעה כי קיימים מצבים שונים אלו, מקילה מאד.



ב. קל לדבר על הצלחה בחיים, אולם לעתים יש נפילות וקשיים. גם במצבים אלו אין להשבית את השגרה. הפסקת השגרה היא תחילת הסוף, תחילת פירוקו של הבית. המשך השגרה למרות הקשיים, כמוהו כתוספת כח, מרץ והמשך לחיים עצמם.



ג. תחילת הריב דומה לפתיחת סדק קטן בסכר מים. בשלב הראשון קל לסתום את הפירצה, אולם עם התקדמות הזמן, המים החודרים דרך הסדק ומרחיבים אותו. ככל שיארך הזמן, יקשה לתקנו. על כן, גם אם פורצת מריבה, יש להשתדל להשלים מיד בין הניצים. בראש ובראשונה מוטלת חובת סתימת הפרצות על בני הזוג עצמם.



יש לחבר את החלקים שנשברו. בוודאי עדיף היה שלא יתפרקו והאחווה לא תתנפץ, אבל יש לחברם לפחות מיד עם שבירתם. מריבה ארוכה הופכת למחלה מתמשכת שקשה לרפאה.



ד. אסור להזכיר בשום פנים ואופן את המילה: "אני רוצה להתגרש". גם אם אומרים זאת בצחוק, מילים אלו מהוות לעתים זרע שנובט ועלול להצמיח לאחר שנים רבות צמח פרא. מילים אלו שוברות את הקסם שנוצר במילים: "הרי את מקודשת לי..."



ה. על בן הזוג להרגיש כי הוא אחראי לרווחתו, לשמחתו ולאושרו של בן זוגו. עליו להיות מוכן לעבור באש ובמים למענו. זוהי חובה גמורה ולא רגש בלבד.



שני בני הזוג צריכים לעמוד זה מאחורי זה, כדי שיוכלו לדחוף את עגלת חייהם בעליות קשות בחיים. לפרנס משפחה, לשמור על בריאות טובה, לחיות יחד, לגשר על פני קצוות רחוקים. כל המטרות הללו ניתנות להשגה, כאשר הם חיים בנאמנות זה לזה.



ו. ביטוי מילולי הוא לעתים קרובות פרי כעס רגעי, ואינו מוכיח על אי אהבתו והערצתו של בן הזוג.



בדרך כלל, כאשר אישה משפילה את בעלה, הוא רוגז מאד. לעיתים, האשה כועסת כי הבעל העליב אותה על לא עוול בכפה. לעיתים, השבר מתחיל במילה אחת וממשיך להדרדר ללא גבולות. חילופי מילים בין בני זוג, קשים ככל שיהיו, אין הם סיבה לגרום לפירוד ושבר. אם נשמעת מילה טיפשית, יש להתעלם ממנה ולהמשיך לחיות באושר.



ז. לעולם לא יאמר איש מבני הזוג לרעהו: "אני שונא אותך". העושה זאת כאילו נוטל כלי חרסינה עדינים ומוחץ אותם על הריצפה. אמנם ניתן להדביק כלי חרסינה שנשברו, אולם אין הם שלמים כבתחילה. דיבורים אלו הם כתקיעת סכין במרקם העדין של הנישואין.



ח. על בני זוג להחליט כי כל בקשה תיאמר תמיד בצורה אדיבה: "בבקשה..."

כאשר ישנו שימוש במילים: "בבקשה", "תודה", היחסים הופכים להיות נעימים יותר. נימוס מוסיף אצילות לבית. יש להקפיד לבצע דברים המביעים הערכה והכרת תודה. לעולם אין להרים קול בבית, גם כאשר הדברים אינם 'מסתדרים' כמצופה.



ט. על הנשים לשמור על הופעה נאה בביתן. בני הזוג צריכים למצוא חן איש בעיני רעהו. אין לזלזל בהופעה חיצונית. בסופו של דבר, משתקף בה זלזול בהתנהגותו של בן הזוג וכן בהתנהגות של הילדים כלפיהם.



י. הבית היהודי מבוסס על שיתוף פעולה מלא בין הבעל לאשה. כל אחד מהם ממלא את תפקידו המלא ובכך הם ממלאים את הבית בתוכן, במגמות חיוביות ובתוצאות מעשיות.



לכל אחד מבני הזוג ישנן חובות וזכויות ועל מישנהו לסייע לו בתפקידו. שניהם יוצרים ישות אחת שלמה ומאוחדת.