כל ילד זקוק לגבולות, הגיע הזמן ללמוד איך עושים את זה בפועל. כדרכנו, לפני שנלמד מה עושים, נלמד מה לא עושים.
בין מרות לאלימות:
1. הכל מידות-הרב שטיינמן אמר שבחינוך הכל שאלה של מידות... בדרך כלל שלנו המבוגרים.
2. טובת הילד-הסבא מקלם היה אומר: מתי גם כשהילד שיזקין, לא יסור מהחינוך שקיבל? כשהוא בטוח שאנו רוצים בטובתו, והאגו שלנו נמצא כאן במינימום.
3. תקיפות ולא תוקפנות-תקיפות אינה תוקפנות. הטלת מרות צריכה להיות בשליטה. כעס, צעקות והתפרצויות = חולשה.
4. כעס הפנים-הכעס היחיד המותר הוא כעס הפנים. הבעיה היא שכעס זה מזין את עצמו, ואחרי שאני כועס כלפי חוץ, אני מתחיל לחוש שזה מציף אותי ופתאום הכעס נהיה אמיתי.
5. דוגמא אישית- כשאני מתפרץ, אני מגלה לו שאיני שולט אפילו בעצמי, אז איך אחנך אותו לשלוט בעצמו?
בין מרות לכעסנות:
1. סיבת ההתפרצות-במקרים רבים, ואולי ברוב המקרים, הכעס אינו קשור אליו אלא אלינו. אנו טעונים בכלל בגלל ש... מישהו הרגיז אותנו בעבודה. ואז, כשהילד שופך את השוקו, אנו מתפרצים.
2. בחינת גורם הכעס-גם למי שיטען שמעט כעס מוצדק, התפרצות אטומית ודאי לא. אז מה עושים? כשאנו כועסים ננשום עמוק ונחשב אם באמת הוא כל כך לא בסדר. ובאמת, בדרך כלל נגלה שיש הרבה הוכחות שלא. כשמביטים בהסתכלות מהצד, זה לא כל כך נורא כפי שזה נראה, מה גם שהרי אני עצמי עשוי להתנהג כך.
3. המדד-כדי לקבוע האם המעשה נובע מהטלת מרות או מכעסנות, יש להשתמש בנקודת המדד: האם בעוד 3 שעות אני אכעס על המעשה שהוא עשה כעת באותה מידה? על פי רוב לא, מה שמוכיח שהמעשה לא כל כך חמור. כשילדיי היו קטנים והתקשו לקום בבוקר, כמעט נדרתי שהיום הם הולכים לישון ב-4 אחה"צ! בערב הם היו כל כך חמודים, שלא זכרתי את ה(כמעט) נדר.
4. ההשלכות-סיפרנו בעבר על מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, שבכינוס רבנים בביתו, עלה בנו הקטן על השולחן והחל לטייל עליו. הרב לא אמר לו כלום ואחרי רגע הוא ירד. כששאלו הרבנים בעניין, מדוע הרב לא העיר לו, הוא ענה שעל מה שיעבור מאליו כשהוא יגדל אין חובה להעיר. אז למה אני צועק עליו על השוקו שנשפך גם בגיל 4? כי אני פוחד שאם לא יזהר, הוא ישפוך את השוקו גם בגיל 40, ומה אשתו תגיד על זה?
5. המיקום והזמן-אב כעס על בנו שלא התפלל יפה בבית הכנסת. אמר לו הרב, כעת לימדת אותו שני דברים... גם שמותר לכעוס, וגם שתפילה היא דבר לא נעים ובית הכנסת הוא מקום לא נחמד.