תועלת ה"מרות" לילדים, נרחיב הפעם בתועלת למבוגרים. עד כמה המרות שקיבלנו בילדות תשפיע עלינו כמבוגרים, ועד כמה הסיכוי להצליח בחיים בלעדיה קטן.
איננו מבקשים שההורה יקריא לילדו את הכתוב. אנו מציעים להפנים את הכתוב ולהעבירו באלגנטיות בהתאם לרמתו של הילד. בגילאים בוגרים יותר ניתן, אולי, לומר את הדברים כפשוטם.
בשלב הראשון אנו מדברים על מורה והורה. מורה הוא כמובן שם כולל לכל בעלי הסמכות ומטילי המרות על הצעירים; מורות ומנהלות, רמי"ם, משגיחים וראשי ישיבות.
מורה נכנס לכיתה ומודיע לתלמידים-"שלום לכולם! אני המורה החדש שלכם. שנה חדשה, תלמידים חדשים, מורה חדש. ברצוני לספר לכם קצת על המורה שלכם", מדבר המורה על עצמו בגוף "שביעי".
"בשונה מכל המורים המרגיזים שכל היום נותנים שיעורים ומבחנים, אצלי לא. לא שאין, אבל לא חובה. מי שרוצה לעשות מבחן, שיעשה. מי שלא רוצה לבוא יומיים לכיתה, שלא יבוא. למה להלחיץ?" כל התלמידים מריעים למורה הנחמד הנדיב והליברל.
בסוף השנה מחלקים תעודות. לכלל המורים קשה להכין תעודות שמורכבות מפרטים רבים, כידוע. למורה שלנו, קל. אתם יודעים למה? מפני שלכתוב 0 אחד גדול לכל תלמיד זה מאד קל. מחיאות כפיים סוערות למורה שהוציא תלמידים אפסים.
המורה הקשוח אבל ההוגן, אגב, הוציא תלמידים מבריקים.
נעבור להורה? סיפר לי פעם אדם, שאשתו צלצלה להוריה באמצע החיים, כשהיא הייתה בת 40 וההורים כבני 70, בטענה גדולה. בילדותה, ההורים שהיו חמים ומעניקים בצורה מיוחדת, עשו עבור הילדים הכל. מהילדים הם ביקשו רק ללמוד. "כיום", מספרת הבת, "אני לא מצליחה לנהל בית. שכנתי שצעירה ממני בכמה שנים, וביתה מבורך במספר ילדים כפול משלי, מנהלת בית למופת. מביתה לא נשמעת הגבהת קול, מביתי לא נשמעת הנמכת קול. שאלתי אותה איך היא עושה זאת, והיא סיפרה שבית הוריה היה מבורך במספר ילדים כפול מביתה... (אוחזים ראש?) והיא היתה יד ימין ויד שמאל של אימה. הבית היום הוא עבורה כמעט כסף קטן".
התחברתי מאד לסיפור הזה, מפני שאני מכיר מקרוב בית שהיה חם תומך, תובע ודורש ללא פשרות. הילדים יצאו בריאים, נמרצים וחרוצים בצורה בלתי רגילה.
מספרים שבארה"ב חיה משפחה שכוללת אב, אם ובן יחיד. והם עשירים. יום אחד הגיע הבן בן ה-11 להורים והודיע, "אני עוזב את הבית". "מה קרה"? שאלו ההורים, "נמאס לי", ענה הילד. "אתם לא מכינים אותי לחיים, אלא פשוט עושים הכל בשבילי. יש מנקה, יש מבשלת ויש מכבסת. יש ויש ויש-ואין לי מה לעשות! אני לא עושה כלום, וכשאגיע לחיים האמיתיים, לא אדע להתמודד... אז אני הולך"!
"אין בעיה", ענתה אימו. "תלך. רק תגיד לאיפה אתה רוצה ללכת, ניקח אותך".