בדיחה עממית מספרת על שר בכיר באיזו ממשלה בעולם, שלא נודע בחכמה יתירה.

באחד הימים הגיע השר נרגש ונסער, אל ראש הממשלה, כשבידו ספר עב כרס.

"אדוני ראש הממשלה, מגיע לי מזל טוב".

"מזל טוב", השיב לו ראש הממשלה בחביבות. "על מה ולמה?"

הניף השר את הספר בתנועת ניצחון תיאטרלית ואמר: " פרוייקט חיי ראה אור. אחרי הרבה עמל ויגע יצא ספרי לאור עולם".

הביט בו ראש הממשלה בתימהון והמהם לעצמו: "הגם גולם זה הוא בין הסופרים?!"

פתח את הספר ותדהמתו גברה. פתיח דרמטי לקח שבי את עיני הקורא החל מהשורה הראשונה.

וכך היה כתוב בו: "עם שחר יצאו הסוסים את האורווה בדהרה פראית אל מרחבי הערבה האפורה והדוממת..."

בהינף אצבע הפך ראש הממשלה את כל הדפים אל סצנת הסיום.

גם שם ציפתה לו חוויה ספרותית.

"בשעת ערב מאוחרת שבו הסוסים אל האורווה עייפים, יגעים, אך מרוצים" – סוף.

עודו נרגש מן התגלית היצירתית, עלעל בחטף באחד מדפי האמצע. מבקש לטעום משהו מן העלילה הסוחפת.

הוא מצא מולו שורות שבהן היה כתוב: דיגי דם, דיגי דם, דיגי דם, דיגי דם, דיגי דם...

זוהי בדיחה מסוג הבדיחות שעליהן נאמר:

"אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק!!"

האם בדיחה זו אינה משקפת לעיתים את סיפור חיינו?

חיינו פותחים בדרמה סוחפת – לידה!

פתאום נולד אדם! מכלום ממש מתהווים חיים! רצונות, מאוויים, מחשבות ותקוות. עולם פרטי מלא תעצומות מופיע ומגיח מהלא כלום.

כל מי שנמצא מסביב לו, עטוף בהתרגשות כנה - החיים במלוא הדרם...

המוות... גם הוא מאורע מסעיר בהחלט!

עד לפני רגע היה כאן אדם – עולם שלם!!

עם רצונות משלו, מחשבות ודעות. עם כעסים משלו, שמחות, אהבות, תקוות וחלומות.

אוטונומיה אנושית - החיים אינם מסתכמים בפעילות הרמונית של מערכות האיברים.

"יש" אנושי עצום מונח בתוכם. ואף לא יד סופר בעולם תצליח לתארם.

ופתאם הכול נעלם בחטף!

אוצר אנוש, על כל תכולתו רבת הגוונים, מתעטף במוות, נעלם בתוך מרחבי הלא כלום...

אין ספק, גם זהו פרק דרמטי בסיפור חיינו...

ומה במרכז העלילה???

דיגי דם, דיגי דם, דיגי דם, דיגי דם...

מרוץ מטורף ומסחרר של עשיה – צעידה עקבית בנתיבות הריטואל הקבוע של עבודה, בנקים, אוכל, שתיה, שינה, שוב עבודה, מנוחה קצרה, סידורים, עיסוקים שונים וחוזר חלילה...

האם אלו הם החיים עצמם?!

ואולי בתוך דהרת קיום החיים נזרקו החיים עצמם אל צד הדרך?

אולי העיסוק האינטנסיבי בשאלת ה"איך לחיות" קבר את שאלת ה"בשביל מה לחיות".

מה זה בכלל לחיות???

אגדה יהודית עם זקן ארוך מספרת על רוכל יהודי שהיה עובר מעיירה לעיירה ומוכר את מרכולתו לתושבי המקום.

מנהג מעניין סיגל הרוכל לעצמו. בטרם היה נכנס אל העיירה פנימה, היה מבקר בבית העלמין שבפאתי העיירה, מעיין במילים שעל המצבות השונות, וכך היה לומד משהו על אנשי העיירה וטיבם.

באחד הימים הגיע אל עיירה יהודית קטנה, וכדרכו סר לבית העלמין.

הכתוביות שעל גבי המצבות גרמו לו הלם מוחלט!!!

כל האנשים שנטמנו תחתיהן הלכו לעולמם בגיל צעיר מאד.

מצבה אחת סיפרה על פלוני שנלב"ע בגיל חמש ועל אלמוני שנפטר בגיל שלוש. התמונה שהצטיירה מתוך המצבות האחרות לא הייתה וורודה יותר.

בצעדים הססניים נכנס אל העיירה פנימה, חושש ממה שעיניו יגלו לו. למרבה השמחה, מצא אותה מלאת חיים ותוססת. ילדים קטנים, נערים, מבוגרים וזקנים באים בימים מילאו את רחובותיה.

הוא שאל את העוברים והשבים לפשר הכיתוביות המצמררות שמצא בבית העלמין, אך איש לא ידע להשיב לו.

נסער ונרגש נכנס למשרדי ה"חברה קדישא" וביקש להבין אחת ולתמיד את פשר הענין.

איש צעיר הניח על כתפיו יד רכה וענה לו מתונות:

אצלנו בעיירה אנשים מאריכים ימים, וחיים חיים ארוכים ובריאים, ברוך השם, אלא מנהגינו לכתוב על המצבות את כמות החיים נטו לא ברוטו!!!

כמה זמן אדם חי באמת, ולא כמה זמן הוא שוהה מסביב לחיים עצמם!

אנשים רבים בעולם נוטים לדחות את החיים... הם כורכים את האושר של חייהם במאורע כזה או אחר שעתיד להתרחש בקרוב.

הנה רק נגמור עם המשכנתא, רק נתחתן, רק נתגרש, רק יגדלו הילדים, רק נרכוש מכונית, רק נחליף את הדירה, או אז יתחילו החיים עצמם. נהיה מאושרים באמת.

זוהי נטייתו של האדם, לשייך את החיים אל משהו שיתרחש מיד אחרי הסיבוב.

בכל שלב יש להמתין לביצועו של סיבוב אחר, ומיד אחריו יתחילו החיים במלוא עצמתם.

על הרבה מדי מצבות ניתן היה לכתוב: "כאן נטמן פלוני בן פלוני שהיה בטוח כי עוד מעט קט החיים אמורים להתחיל..."

ובכן קורא יקר, הריני להודיעך –

זה לא הפרומו, זה לא הבקרוב, אלו לא הפרסומות, אלו החיים עצמם!!! ואנו נמצאים עתה בעיצומו של הסרט.

השתדל יקירי, להיות השחקן הראשי בסרט של חייך.

הרבה מדי אנשים בוחרים לעצמם תפקיד של שחקני רקע. במקרים אחרים מעדיפים בני האדם לזוז מן המסך לחלוטין ולשמש כצוות הטכני בלבד.

הם לא עושים זאת מפני שאין להם הכוח והכשרונות להיות השחקן הראשי, אלא אך ורק מפני שהם בטוחים שהסרט עדיין לא התחיל...

עודך קורא וסבלנותך אובדת...

החיים עצמם... היכן הם? שחקן ראשי... כיצד?

אדם זקן ושבע ימים ישב וחשב כי הגיעה השעה לשבת ולכתוב את מאורעות חייו, למען יהיו אלו זיכרון לנכדיו ולצאצאיו אחריו.

ממחשבה למעשה התיישב אל השולחן, נטל גיליון נייר משובח, ובראשו כתב באותיות של קידוש לבנה: "אלה קורות חיי".

תחילה חשב לספר על מאורעות בית הספר היסודי, לימודי קריאה, חשבון וכתיבה, מעשי קונדס ועונשי כתיבה, אך מהר מאד חזר בו. הוא לא מצא בהם שום דבר מיוחד ומשמעותי שמן הראוי להעלותו על הכתב.

הוא נדד בזכרונו אל תקופת התיכון ואל הצבא. וגם בהם לא מצא דבר המצדיק את מפגש העט עם הנייר.

הגיע אל תקופת נישואיו, המשפחה שהקים, הקריירה שהגיע אליה אט אט. לחץ העבודה, משכורת טובה, גם באלו לא מצא משהו אמיתי הראוי לעלות על הכתב.

הוא הפליג אל גיל הזיקנה, אבל גם בה לא מצא דבר משמעותי דיו, כדי להכנס אל ספר תולדות חייו.

בשעת בוקר הגיעו בניו לבקרו ומצאוהו שרוע על השולחן בלא רוח חיים. ראשו היה מונח מעל גליון חלק ולבן. כותרת גדולה התנוססה מלמעלה: "אלה קורות חיי", ומתחתיה לא היה כתוב כלום...!

מדוע לא כתב האיש על הטיולים שערך בימי חייו?

מדוע לא דיווח על טיב המסעדות שבהן נהג לבקר? כמה קילומטר פיצה הספיק ללעוס בימי חייו וכמה טון תפוחי אדמה...??

מדוע באמת לא ראה כל חשיבות בכתיבה על הקריירה שצעד בה ועל משכורתו החודשית שהלכה וגדלה?

כשבוחנים את החיים ברגע של אמת, מתברר, כי כל הדברים הללו מתגמדים ומקבלים פרופורציה שונה לחלוטין מזו שאנו מייחסים להם בשטף החיים עצמם.

פעם הזדמנתי לבית עלמין וראיתי לוויה רבת משתתפים. במרכזה עמד ספדן, שאמר בקול רווי תוגה: "הוא כל כך אהב שקשוקה..."

קל להבין את הגיחוך באמירה כזאת. לעומת זאת, די קשה להבין את גודל הגיחוך במראה אנשים מבוגרים הדנים בטיבה של שקשוקה כזו או אחרת ובדרכי הכנתה. הם עושים זאת בכובד ראש וברצינות תהומית.

מה בכל זאת יכול היה הזקן להעלות על הכתב, מה נוכל אנו לכתוב, כשנעמוד יום אחד מול המשימה לכתוב את סיפור חיינו?

מה זה בכלל לחיות?!

תרשה לי להפתיע אותך...

לחיות זה "לעשות חיים"...

אבל מה זה לעשות חיים?!

יש אחד שעבורו לקרוא ספר זה "לעשות חיים", יש אחר שכדי להרגיש שהוא "עושה חיים" הוא נאלץ לבקר במועדון ריקודים.

אצל אחד שתיית משקה חריף, ואצל אחר גלישה מעל גלי הים הסוערים.

המכנה המשותף של כולם הוא, שאת כל אלו אדם עושה אך ורק מפני שהוא רוצה אותם, ולא מפני שהוא צריך אותם.

לעשות חיים זה לעשות את מה שאתה באמת רוצה.

אך לא די בכך. כי לעשות חיים זה בראש ובראשונה לרצות את מה שאתה באמת באמת רוצה...

"החברה של המאה ה-21 אינה מכתיבה לאדם מה לעשות או מה לחשוב, היא מכתיבה לו מה לרצות!!"

דברים אלו כתב פרופסור אריך פרום בספרו "מנוס מחופש", והם נעשים אקטואליים ורלוונטיים יותר ויותר.

האם אנחנו רוצים בגלוי את מה שאנחנו באמת באמת רוצים?

ואולי בסתר, אי שם במעמקים, מסתתר רצון אחר לגמרי? אולי כל הרצונות האחרים הם רק מה שהחברה רגילה לרצות?

האם ישבנו אי פעם בשלווה ובשקט כדי להאזין לעצמנו? להקשיב בתשומת לב לרצונות כמוסים המסתתרים במעמקי האישיות הייחודית שלנו?

או שמא איננו מספיק מכבדים את עצמנו, עד כדי שנטה אוזן אל רצונותינו הכמוסים?

לכן אנו חיים בעולם אומלל שבו הרצון לשמוח מוחלף ברצון לדציבלים גבוהים של מוסיקה, הרצון לאהבה מוחלף בתאווה, הרצון לאושר הופך לארוחה טובה, הרצון למרחבים הופך לנבירה בתוככי האינטרנט...

מה אני רוצה???

שאלה שברגע שנשאל אותה ברצינות, כבר התקדמנו כברת דרך אל החיים!!

טובי המוחות של הפסיכולוגיה המערבית טרחו סביב שאלת מיליון דולר זו.

מה האדם רוצה?

שאלה זו איננה עניין פילוסופי בלבד. אם נוכל להניח את היד על הרצון האנושי העמוק ביותר, יהיו לנו הסבר ופיתרון להרבה מאד בעיות נפש קלות וקשות.

פרויד, מייסד האסכולה הווינאית הראשונה, היה משוכנע כי הליבידו הוא הצורך הראשוני והחזק ביותר המקנן באדם – האדם שואף אל העונג הפיזי.

כל הרצונות האחרים הם הדחקה של צורך מקורי זה.

אלפרד אדלר, תלמידו, לא קיבל את התאוריה הזאת. הוא הצביע על הצורך החברתי – האדם שואף בכל פעולותיו לחזק את מעמדו ביחס לחברה.

כל פעולה אנושית ניתן להסביר ולהבין במינוחים חברתיים.

ויקטור פרנקל, מייסד האסכולה הווינאית השלישית, חשף באדם ממד חדש ועמוק של רצון. הוא חפר פנימה אל מעמקי הנפש האנושית ומצא שם את תגליתו הגדולה:

"האדם מחפש משמעות".

בכך הניח פרנקל את ידו על שאלת האושר האנושי וכך הוא כותב:

"זמן רב מדי היינו חולמים חלום, אשר אך עתה אנו מקיצים ממנו. החלום אשר אין לנו אלא לשפר את מצבם הכלכלי - חברתי של הבריות, והכל יבוא על מקומו בשלום – האנשים יהיו מאושרים.

והנה, ברגע ששוכך המאבק להישרדות, צפה ועולה השאלה – הישרדות - לשם מה?! לאנשים במספר גדל והולך יש בימינו אמצעים לחיות, אך אין להם משמעות שראוי לחיות למענה.

המסקנה המרתקת של כל ספריו היא, שהאושר הנכסף איננו תלוי ב"איך"? אלא ב"לשם מה"?

כל הרצונות האחרים הם הדחקה של הצורך במשמעות. רק למי שתהיה באמת משמעות לחייו, יוכל להתמודד מול כל גל או משבר שאי פעם יופיעו בחייו.

בתוך תוכנו פועם געגוע עמוק וחד לקראת משהו, משהו אחר מכל מה שסיפקנו לעצמנו עד כה. השגנו מעמד וכבוד, אך לאחר חמש דקות בלבד רצינו משהו אחר עם יותר כבוד, עם יותר פרסום.

השגנו כסף רב, ומיד רצינו יותר...

השתוקקנו לאוכל טעים ומיוחד, אך בסיומו חשנו אכזבה ותסכול.

כל הרצונות הקטנים והגדולים הממלאים את חיינו הם רק הדחקה של הרצון העמוק והפנימי הפועם בתוכנו: משמעות!

להבין את משמעות החיים, את סיבת הלידה, את פשר המוות ואת מה שביניהם - ולחיות על פי ההבנה הזו.

בני אדם נוטים להחניק את הצעקה הבוקעת מתוככי תוכם, עד שהיא כמעט בלתי נשמעת. נדירות מאד הן ההזדמנויות שבהן אנו מניחים לזעקת הקיום שלנו לפרוץ ולהציף אותנו.

בני אדם נוטים לברוח מכל הזדמנות של מפגש עם עצמם. מפגש כזה משעמם אותם. בדרך כלל הוא גם מסתיים בסכסוך...

מפגש כזה עשוי לעורר מחדש את שאלת משמעות החיים, וזו האחרונה עשויה לגרום להם לחיות את החיים עד תום!!!

בני האדם מעדיפים לעשות הכל, ובלבד שלא לפגוש את עצמם לחמש דקות רציניות. ובלבד שלא יצטרכו לעמוד אל פנים מול השאלה ש'עצמם' שואל אותם: "לשם מה אתם חיים"???

כשכבר נמצאות חמש דקות פנויות בתוך מערבולת העשיה החיצונית, נוצר חשש כבד שמא אדם ישב עם עצמו ויחשוב!

יחשוב מה תכלית חייו?

יחשוב מה אני רוצה?

יחשוב מה אני צריך?

לנוכח סכנה זו, פיתחה התרבות המערבית מערכת הגנה משופרת בשם: "תרבות פנאי" – בילוי ובידור.

בילוי - בכל עיר יש מקומות שנקראים מקומות בילוי... הם מיועדים לכל יצור חי ה"מחזיק" ברשותו זמן מיותר וחושש מפני האפשרות שהמצאות עם עצמו תגרום לו לחשוב על התכלית.

יש מקומות מיוחדים שאליהם באים האנשים יחד עם הזמן המיותר שלהם ומבלים אותו. זוהי מין פומפיית ענק שעליה מגרדים האנשים את הזמן, עד שלא נותר ממנו קלח ראוי לגירוד – "תרבות הבלאי".

בידור – במקביל קיימת אפשרות לפזר את המחשבה ואת הזמן לכל עבר, ובכך שוב להשתיק את זעקת הקיום החיונית כל כך.

הרבה מאד שיטות פיתחה האנושות כדי לאטום את האוזן ואת הלב, ובלבד שלא נקשיב לגעגוע העמוק והמהותי של חיינו.

ובלבד שלא נביט בגיחוך על עצמנו, כאשר אנו כל כך רוצים ומשוועים לאושר. כל כך רוצים לחיות – וכל כך מפחדים לרצות...

וכאן נכנסת לתמונה שאלה נוספת:

מה אני צריך?

גם אם הצלחנו להטות אוזן ולהקשיב לעצמנו, אנו יודעים רק מה אנחנו רוצים, עדיין נותר לנו למצוא את תעצומות החופש שיאפשר לנו לעשות מה שאנחנו רוצים!

אך האם בהכרח הוא, כי אנו צועדים נכון?

היו לא מעט אנשים בעולם, אשר משיקולים של חופש ונימוקים של "אני רוצה" – עזבו את בית החולים בעיצומה של סדרת טיפולים חיונית. כשנשאלו על כך, השיבו: "אני יוצא לחופש. כך אני רוצה..."

רבים אחרים מעשנים חומרים מסוכנים אל תוך גופם, מתוך הסבר מלומד בסגנון של: "אני חפשי לעשות מה שבא לי בראש..."

האין סכנה בשימוש קבוע במצפן של "מה אני רוצה?" שיקולים בסגנון של "אני רוצה!" הובילו אנשים וארצות אל עברי פי פחת...

חופש – הוא לעשות מה שאני רוצה.

חירות –לעשות מה שאני צריך.

המעיין המפכה של החיים נמצא במקום שבו פוגש הרצון העמוק ביותר את הצורך היסודי ביותר. זהו המקום שבו משתלבת החוויה באמת. והאמת לובשת את איצטלת החוויה.

והאמת היא,

כי מה שאתה הכי הכי רוצה,

אתה הכי הכי צריך.

הרצון במשמעות לחיים, הוא גם צורך קיומי ממש!

קורא יקר!

שורות אלו, שקראת זה עתה, נכתבו בנסיבות קשות וכואבות.

הן נכתבו לאחר שהיה ממושכת עם אדם קרוב בבית חולים, במחלקה שבה נושקים החיים והמוות, במקום שבו מוענקת ההזדמנות לאנשים חיים להביט על חייהם הם מזווית ראיה חדשה לחלוטין.

בלילה אחד, אפלולי מאד, נחה עלי רוח הכתיבה. מאי שם ניטל נייר, מאי שם נמצאה גם עט. את התוצאות קראת בעצמך.

אני מביט מבעד לחלון בית החולים, ורואה את הלילה והיום נאבקים במאבק איתנים שתוצאותיו ידועות מראש.

כולנו יודעים, היום ינצח...