מלבד המטרה הכללית של כל החגים שהיא - בנית נדבך נוסף ומיוחד ביסודות היהדות, לכל חג ישנן נקודות המאפיינות אותו ומיוחדות לו. גם לחג החנוכה ישנם מאפיינים מיוחדים אותם לא ניתן למצוא במועדי ישראל האחרים.

אחד מהם, חובת הדלקת הנרות בסמוך לחלון במטרה לפרסם את הנס לעוברים ושבים. יש להתבונן מדוע דווקא בחג החנוכה נצטווינו לפרסם את הנס לאחרים, כלפי חוץ לעוברים ושבים, ואילו בשאר המועדים המיוסדים גם הם על ניסים שנעשו בתקופת יציאת מצרים, לא נצטוינו לפרסם הנס לאחרים.

שאלה נוספת, כידוע שבחנוכה היו שני ניסים: הראשון - נס פך השמן, שבטבעו השמן היה אמור להספיק ליום אחד, והספיק לשמונה ימים; השני - הניצחון האדיר של מעטים נגד רבים. נס זה היה מחויב המציאות, שהרי בלעדיו היה עם ישראל מושמד, חלילה, ואילו נס פך השמן, למרות גדלותו, הרי הוא משני ביחס לנס הנצחון, שהרי אין בו הכרח להמשך קיום העם.

מלבד זאת, גם ע"פ ההלכה לא היינו מוכרחים לנס זה, שכן כאשר אין שמן טהור להדלקת המנורה, יכולים הכהנים להדליקה בשמן טמא, לפי הכלל "טומאה הותרה בציבור".

והנה, כשבודקים את הקשר בין צורת החג לבין שני הנסים הללו, מוצאים אנו שעניני החג - הדלקת הנרות, מספר ימי החג ועוד, מבוססים על זכר נס פך השמן, ואילו על הנס העיקרי של הישרדות העם ונצחונו על רבים וגיבורים, כמעט ואין כל זכר במצוות החג. לעומת זאת בתפילת "על הניסים" הנאמרת בתפילת שמונה עשרה ובברכת המזון, מפורטים כל חלקיו של נס הניצחון של המעטים מול הרבים, ואילו נס פך השמן מופיע בדרך-אגבית בסיום: "ואחר כך באו בניך לדביר ביתך וטיהרו את מקדשך והדליקו נרות...". והדבר צריך ביאור, מה משמעותו של נס פך השמן שמהווה את החלק המרכזי במצוות החג, ומדוע בתפילה הענין נראה כהפוך, והנס המרכזי המוזכר בו הוא נס הניצחון?

כדי להבין את ציוויי החג נצטרך לעסוק במהותו של העם היהודי במשך כל הדורות. העם היהודי הוא עם מיוחד במינו. כדי להקטינו אין צורך להכחידו, ניתן לעשות זאת באופן פשוט הרבה יותר - ע"י התבוללות.

כאשר יהודי חוצה את הגבול המפריד בינו לבין העמים ונושא אישה מבנות הגויים, בניו הם גויים גמורים ויוצאים מכלל ישראל;  כך מספר בניו של העם היהודי הולך ופוחת.

ראש ממשלה לשעבר, הגדיר באופן מדויק מצב זה. באחד הכנסים של הקונגרס העולמי אמר בפני אלפי אנשים את המשפט הבא: "דעו לכם, שכאשר יהודי מתבולל בארצותיכם, מתווסף עוד אחד לששת המיליונים שאבדו לנו בשואה".  ואכן נתונים אנו עדיין בתוך 'שואה'. בכל שנה נעלמים רבבות יהודים ברחבי העולם בשואת ההתבוללות, והעם היהודי הולך ומצטמק.

ומכאן הסבר נוסף לפשר התופעה הפלאית לכאורה, שלמרות הפריון הגבוה של העם היהודי במשך אלפיים שנות גלות, נותרנו עם קטן ומצומצם; מאות אלפים נעלמו מן העם על-ידי ההתבוללות הנוראה, מלבד ההרג וההשמדות שעבר עמנו בגלות. כך אנו מגלים שמי שירצה להכחיד את עם ישראל, חלילה, יוכל לעשות זאת בשתי דרכים: ע"י הכחדה פיזית, או ע"י הכחדה רוחנית - התבוללות בעמים.

היוונים היו העם הראשון בעולם שהמציא את שיטת ההכחדה הרוחנית. עד ימיהם כל צוררי ישראל נקטו את הדרך הראשונה, דהיינו השמדה פיזית. היוונים החליטו ששיטה זו פרימיטיבית וגובה ממון וכוח אדם מיותרים, ומשום כך החליפו אותה בהשמדה רוחנית, והעמידו לעצמם מטרה לבטל את הזהות היהודית  מעם ישראל.

מטבע היותם אדוני הארץ, היה בכוחם לחוקק חוקים שישרתו את מטרותיהם ובכך להציג חזות מוסרית כביכול, שכן ההשמדה תחול על מפרי החוק בלבד. הם קבעו לדוגמא שכל מי ששומר שבת או מל את בנו - חייב מיתה. רבים אמנם מתו על קידוש השם ועל שמירת יהדותם, אך רבבות אחרים עזבו את היהדות, התבוללו ביוונים, והקימו זן חדש של יהודים - מתייוונים. כך הצליחו היוונים במזימתם, והעם היהודי התמעט פיזית ורוחנית.

החשמונאים יצאו לקרב מול היוונים תוך הכרזה של: "מי לה' אלי", "זו מלחמת ה'" (כמובא ביוסיפון) ועל כך נקראו חסידי ה', (רמב"ן פרשת בהעלתך). הם חרטו על מגניהם את המילים "מי כמוך בא-לים ה' " (מכב"י), יצאו עם מספר מועט של לוחמים והצליחו להפיל את האימפריה היוונית הגדולה.

מה היתה מטרתה של מלחמת החשמונאים ונצחונם ביוונים?

ניתן להסביר זאת באחת משני אופנים:

א. ניצחון פיזי – השגת שלטון עצמאי בארץ-ישראל; ועל ידי כך ביטול עונש המוות למפירי הגזרות.

ב. ניצחון רוחני – חזרה בגלוי לשמירת המצוות וקיום העבודה בביהמ"ק.

בכדי להבהיר לכל שמטרתה האמיתית של המלחמה היתה עצמאות רוחנית, ולשרש מליבות העם טעות אפשרית שהניצחון הפיזי הוא העיקר לא קבעו החשמונאים סעודת הודיה על הניצחון, אלא מיהרו מיד לביהמ"ק עם סיום המלחמה, בכדי לפתוח ולקיים מיד מצוה בפרהסיה.

בביהמ"ק מצאו הם את המנורה בשלמותה, אך לא מצאו שמן טהור להדלקה. ראה ה' בצערם ופקח את עיניהם לראות כד שמן קטן טהור שנותר לפליטה מן החורבן. בכד קטן זה נעשה נס והוא הספיק לשמונה ימים. באמצעות נס זה הראה לנו הקב"ה שדרכם של החשמונאים רצויה לפניו, וממילא הניצחון הפיזי לא היה אלא אמצעי לניצחון הרוחני – דהיינו חזרה לקיום המצוות ולעבודת ביהמ"ק.

הגמרא (שבת כ"ב ע"ב) מסבירה שהנר המערבי במנורה בבית המקדש היה דולק כל היום על ידי נס, אע"פ שהיה בו שיעור שמן כשאר הנרות, תפקיד הנס היה לגלות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל. כשפסקה העבודה בבית המקדש על ידי היוונים, פסק לדלוק גם הנר המערבי, ומאותה  עת פסק הגילוי של השראת השכינה בישראל. אך כאשר התגלה נס פך השמן, שוב נודע  לעם ישראל שהשכינה חזרה ושורה  בתוכו, והגילוי של הקשר הנצחי בין עם ישראל לשכינה, התחדש בחג החנוכה.

בכדי להדגיש לדורות שכל מטרת יציאתם של החשמונאים למלחמה, ומטרת הניצחון הנסי על היוונים  היתה התחייה הרוחנית של העם, נקבע בהלכה שמצוות החג היחידה הינה הדלקת נרות, דהיינו הנצחת נס פך השמן.

לולא סייע הקב"ה בידי החשמונאים בנס הגלוי של הדלקת המנורה בביהמ"ק, והיה מסתפק בנס הניצחון הפיזי על היוונים, היינו נשארים בחיוב  ההודאה על הנס ההצלה, והנצחת הנס היתה ע"י משתה ויו"ט כפי שאכן נקבע בפורים. התערבות הקב"ה בנס השני הוכיחה לעין כל כי נס הנצחון היה אמצעי בלבד.

כתוצאה מכך קבעו חז"ל להדליק את הנר ליד החלון בכדי לעקור טעות מליבות המסתפקים במטרת הניצחון, ומסיבה  זו ההלכה לפרסם הנס לאחרים נוהגת רק בחנוכה ולא בשאר מועדי ישראל, כי רק בחג החנוכה יש אפשרות לטעות בסיבת קביעת החג.

באמצעות הסבר זה נבין את ההבדל הבסיסי שבין פורים לחנוכה. בחנוכה רצו היוונים להשמיד את העם היהודי באמצעות ההתבוללות. מצוות הדלקת הנרות מסמלת את חזרת העם למצוותיו והיבדלותו משאר העמים. לא כן בפורים - המן הרשע רצה להכחיד את העם היהודי פיזית, ולהעלים אותו כליל מעל פני האדמה, ועל כן חובת היום היא משתה ושמחה בבשר ויין. פורים הוא חג על נצחיותו של העם היהודי, חנוכה הוא חג המסמל את נצחיותה של התורה.

מעתה נותר עדיין לפרש מדוע בתפילה הושם הדגש על הניצחון במלחמה. ברכת 'על הניסים' נתקנה בתפילת 'מודים' משום שהיא במהותה ברכת הודאה. חכמים ירדו לסוף דעתו של אדם, והבינו שכאשר הוא מודה לה' על החסד שעשה עמו, מודה הוא על הדבר הקרוב אליו ביותר - הצלת הגוף. אם יצטרך להודות  על הצלת הרוח היהודית, ההודאה לא תהיה חזקה מספיק שכן הקיום הפיזי הוא הצורך הבסיסי ביותר באדם.

מעניין לגלות שגם בימינו ישנם קבוצות אנשים המפרשים באופן מוטעה את ניצחון החשמונאים על היוונים ואת מהותו של חג החנוכה.

בקיבוצי ישראל מעלים על נס מדי שנה במלל ובשיר, את היותם של החשמונאים אמיצים ובעלי תעוזה, וכיצד באמצעות גבורתם הצליחו להכניע את היוונים ולהחזיר את השלטון לעם ישראל. בעבורם חג החנוכה הוא חג לאומי ולא חג יהודי; בכדי לשרש טעות זו מהעוברים ושבים נצטווינו להדליק את החנוכיה ליד החלון - להבהיר לעין כל  כי על עצמאותם הרוחנית הוא שנלחמו החשמונאים.

לאור האמור ניתן לפרש נקודה נוספת בחילוק בין מהות חג הפורים לחג החנוכה. בענין חג הפורים שואלת הגמרא (מגילה י"ב ע"א) מפני מה נגזרה כליה על ישראל שבאותו הדור? לעומת זאת בנוגע לחג החנוכה, לא מצינו שאלה מעין זו בדברי חז"ל.

בפורים שהגזרה היתה גזירת כליה על הגוף, ניתן לשאול מפני מה נגזרה הגזירה- איזה חטא גרם להם לדון לאבדון. לעומת זאת בחנוכה היוונים רצו לעקור את הדת  ומשום כך  הם הצרו לישראל. גזרת היונים לא היו כעונש לישראל על חטא מסויים אלא היתה זאת מלחמת תרבות - היוונים רצו לעקור את הזהות היהודית מעם ישראל ועל זה יצאו החשמונאים למלחמה. תחום זה הוא  תפקידו של היהודי עלי אדמות - לעבוד את בוראו ולגלות מלכות שמים בעולם אף תחת רדיפות ועינויים, שהרי לכך הוא נוצר, וממילא אין כאן מקום לשאול בזה על סיבת הגזירה.