מדוע מכנים את תשעה באב היום השחור?

מאורעות כבירים בחיי עמנו ארעו ביום תשעה באב ומסביבו. ביום זה נגזר על דור המדבר שלא יכנס לארץ ישראל. ביום זה נחרבו הבית הראשון והשני, נפלה העיר ביתר שהכתה אנושות את העם ששרד אחר החורבן, ונחרש אתר בית מקדשנו לעיים. (גם בהמשכה של ההיסטוריה שב התאריך הזה לפקוד את עמנו: גזירות וגרושים, שהבולט בהם הוא, גרוש ספרד, מלחמת העולם הראשונה, והתפתחויות חמורות במהלך מלחמת העולם השניה ועוד).

פורענות זו של תשעה באב, החלה במדבר. לאחר שהמרגלים הוציאו את דיבת הארץ, והעם אמרו (במדבר י"ד, ד'): "ניתנה ראש ונשובה מצרימה".

באותו ליל תשעה באב נאמר (במדבר י"ד, א'): "ותשא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא". מספרים חז"ל, כי ה' אמר להם: אתם בכיתם בכיה של חינם לפיכך אקבע לכם בכיה לדורות.

במשפט זה, גנוזה המשמעות העמוקה של יום תשעה באב ומאורעותיו:

בכיה של חינם – משמעותה בכיה ללא הצדקה. בכיה של עם אשר איבד לפתע את בטחונו באלוקיו, ועל ידי זה נותר מבוהל ונפחד, בשממת המדבר, לנוכח מציאות עלומה ועתיד לא ברור. הוא מבקש לשוב מצרימה.

לפיכך אקבע לכם בכיה לדורות – לא בעונש גרידא מדובר. בכיה לדורות – היא תקון המעוות. היא הגילוי מחדש של הקרקע שנשמטה, של הבסיס שאבד. בכיה לדורות – מסמלת את הגעגועים והכמיהה של העם לשוב אל מקורו. לחזור אל הרגשת ההחסות המלאה של אלוקים על עמו. להשיב את ההכרה, האמונה והבטחון באלוקים. (זה כל אשר אבד – וזה כל אשר ישוב).

ולכן כל דמעה הזולגת ביום זה – מקורה בהלמות הלב היהודי המתגעגע, אשר מקום לו ופינה לאלוקיו, מפינה זו וממוקד זה יונקים כל געגועיו ותפילותיו וממנה תקוותו.

כאשר מתעמעם האור בלבבנו, כאשר נוטים אנו לשכוח ולזנוח את קשרינו ובטחוננו באלוקים – או אז ניתך עלינו כוס היגונים, ודוקא ביום זה להזכירנו: לשוב ולהאיר בתוכנו את המקדש, ולקיים את הצו המתמיד והקבוע (שמות כ"ה, ח'): "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

כל עוד שוכן בלבנו היגון והעצב על חורבן בית המקדש – אות הוא כי קיים עדיין המקדש הפנימי בנשמתנו – מקום משכנה של שכינת אלוקים. אות הוא כי עדיין חי המקדש.

כה אמרו חז"ל: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה (תענית ל') לא נאמר: יזכה לראות בשמחתה אלא: זוכה ורואה, בהווה. כלומר: מי שכואב את חורבנה של ירושלים, מי שרוחו עדיין פועמת למראה חורבנה – הוא האיש הרואה בעליל בשמחתה, הוא האיש המרגיש כי המקד הפנימי עדיין חי – ואינו הרוס.

זו היא השמחה – שמחתה של ירושלים של מעלה, אשר לא חרבה ולא תחרב לעולם. כי אתה ה' באש הצת ובאש אתה עתיד לבנותה.